אלי אבידר, שמילא תפקידים רבים במערכת הבטחון הישראלית, והיה שגריר ישראל בכמה מדינות ערביות, כותב בספרו "התהום" על הפער המנטלי העמוק שבין נציגי מדינת ישראל לבין העולם הערבי שמסביבנו.
אולם למעשה אלי אבידר עצמו מראה שגם במקרה הנדיר שבו יש לישראל נציג המבין את העולם הערבי, אותו נציג אינו מבין בהכרח את העולם היהודי שבשמו הוא אמור לדבר.
כך למשל מספר אלי אבידר שבמפגש עם איש דת שיעי בכיר בהרי הלבנון אותו איש דת אמר לו בשיחה שיקרא את מה שכתב מוסא איבן מימון איבן עבדאללה אלסבילי בספרו דלאלה' אלחאירין. הבושה כסתה את פניו של אלי אבידר כאשר חזר הביתה והתברר לו שהאיש הפנה אותו למורה נבוכים להרמב"ם.
כלומר, אין די בהבנת הסביבה שבה אנו חיים. צריך להבין גם את עצמינו ורק אז נוכל להבין את אויבינו ידידנו ושכנינו.
התקופה המעצבת של היחסים בין יהודים לערבים, או במובן רחב יותר בין היהודים למוסלמים, היא התקופה שבין הזמן שבו החל מוחמד אבי האסלאם לראות חזיונות. בין שנת 610 למנין הנוצרים - ד' שי"א לבריאת העולם, לבין שנת 629 למנין הנוצרים - ד' ש"ל לבריאת העולם. בשנה אחרונה זו חוסלה סופית עצמאותם של יהודי חצי האי ערב.
אצלנו תקופה זו היא סוף תקופת הסבוראים. על תקופה זו שורה ערפל הסתורי כבד (הרב צבי יהודה קוק היה רגיל לכתוב הסתוריה ולא הסטוריה כי לדבריו ההסתוריה היא הסתר י"ה – הדרך שבה ה' מסתתר). הערפל הזה שורה אפילו על תולדות קהילות ישראל שבארץ ישראל ובבל שהיו אז שני המרכזים היהודיים הגדולים ביותר. לכן די מובן שעל קהילות ישראל שחיו בתקופה זו בחצי האי ערב, אי שם בפריפריה היהודית, שורה ערפל הסתורי עוד יותר כבד.
נתאר לעצמינו מצב הושמדו כל קהילות ישראל שבאירופה ואת עצם הידיעה שחיו אי פעם יהודים באירופה אנו שואבים מספרות שנכתבה על ידי אומות אחרות. זה פחות או יותר מצב ידיעותינו על קהילות ישראל בחצי האי ערב. את ידיעותינו עליהם אנו נאלצים לאסוף ממקורות זרים.
חשיבות הידע הזה היא בכך שהוא מאיר את דרכינו כיצד לנהוג היום. הוא נותן לנו קריאת כיון כיצד לתקשר עם הסביבה הערבית מוסלמית שלנו גם היום.
לפני בוא מוחמד היהודים בחצי האי ערב חיו חיי חופש וחרות. בינם לבין שבטי הערבים היו קשרים רצופים. הערבים עסקו בעיקר במסחר ושוד ואילו היהודים עסקו בחקלאות תעשיה ובנקאות. ילדים ערביים רבים למדו במערכת החינוך היהודית. שם למדו קריאה וכתיבה בערבית בעברית ובארמית וכן לימודים יהודיים בעיקר תנ"ך וחשבון.
לאחר בוא מוחמד ילדים ערביים אלו שחונכו אצל היהודים הקימן את התשתית האדמיניסטרטיבית והרוחנית של הדת החדשה.
במרבית המקרים הפכו ילדים אלו לאויביהם המסוכנים ביותר של היהודים. כי בלימודיהם במערכת החינוך היהודית הם הכירו היהודים מבפנים.
אחד האישים החשובים מתקופה זו הוא זיד בן ת'באת. עוד לפני בוא מוחמד הוא למד בבית המדרש היהודי במדינה קרוא וכתוב בעברית בערבית ובארמית. כשהיגר מוחמד למדינה הפך להיות אחד ממזכיריו של מוחמד.
אחרי מות מוחמד מילא זייד תפקידים שונים בשרות המדינה האיסלמית. בין השאר שר האוצר של הח'ליף השלישי, ע'ותמן בן עפאן. ח'ליף זה היה גם חתנו של מוחמד. התפקיד החשוב ביותר של זייד היה כאשר הח'ליף עו'תמן העמיד אותו בראש ועדה שהכינה את הנוסח המוסמך או "הממשלתי" של הקוראן. הנוסח שקבע זייד בן ת'אבת הוא הנוסח הקאנוני המשמש את המוסלמים עד היום.
הקוראן מחולק לצורות ואיות. צורה היא תמונה, ואיה היא מופת. כלומר, כל חזיון של מוחמד הוא תמונה, ותמונה זו מתחלקת למופתים. בדומה קצת לפרקים ופסוקים בתנ"ך.
כאמור, מה שהכשיר את זייד בין ת'אבת לערוך את הקוראן היו לימודיו המקיפים בבית המדרש היהודי במדינה.
עובדה זו לא עברה חלק כל כך אצל כל מקורבי של מוחמד. עבדאללה בן מסעוד, שהיה אחד המצביאים המוסלמים, ולאחר מכן מושל העיר כופה שבעיראק של היום, היה רועה צאן שמוחמד העלה אותו לגדולה. כאשר הביאו אליו את טופס הקוראן שערך זייד הגיב: מה לי ולזייד ולקריאת זייד? אני קיבלתי מפיו של מוחמד שבעים צורות של הקוראן בזמן שזייד עדיין היה יהודי בעל שתי פאות!
אמירה זו מלמדת שהיהודים במדינה גידלו פאות. וכבדרך אגב מספרת שאפילו הנערים הערביים שלמדו במוסדות היהודיים גדלו פאות כדי להדמות לחבריהם לספסל הלימודים.
האמירה הזו גם מעלה הרהורים האם היהודים נהגו נכון כאשר קיבלו את הילדים הערביים למוסדות החינוך שלהם ומה הדרך הנכונה שבה עלינו לנהוג היום.
כך או אחרת – יש צורך בהבנה מעמיקה של ההיסתוריה המשותפת שלנו ושל שכיננו.
הכותב הוא סופר סת"ם, ובעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון