"לא יחזירו אותנו, כי אנחנו שמאלנים" – כך אמר חיים פרי הי"ד לעדינה משה במנהרות החמאס בעזה. חיים היה גיבור אמיתי, כשהדף בידיים חשופות בנות 80 שנה את המחבל שהגיע לממ"ד שלהם בניר-עוז, וכשאיפשר למחבלים לחטוף אותו, והציל בכך את רעייתו אסנת, שהסתתרה מאחור בחשכת הממ"ד.
ואסנת, גם היא גיבורה ואשת-מופת: למרות ומתוך האבל והטראומה, קמה על רגליה והמשיכה בתפקידה כיו"ר הקיבוץ, להנהיג את הקהילה המדממת ומוכת-ההלם כבר מהרגע הראשון: לדאוג לאוכל ולמים לשורדי הטבח, להסעה למלון באילת, למגורים בכרמי-גת, לאלף ואחד צרכים ובעיות, ואפילו להרים ראש ולהתחיל את החזרה הביתה. וכן, גם בהובלת ההחלטה להיפגש אתי, להיפגש אתנו בכלל: עם אלה שחיים בעלה האהוב היה כל-כך משוכנע שבכלל לא אכפת לנו מהם "כי הם שמאלנים".
שמעתי את אסנת ברדיו במוצאי החג הראשון של סוכות, קובלת בכאב ועלבון על כך שאף אחד משרי הממשלה לא מגיע לבקר בניר עוז, למרות שהם הזמינו את כולם. שמעתי, וכאב לי מאד. לא, לא קיבלתי הזמנה (לא יודעת אם האחרים קיבלו) אבל התחלתי לחתור למגע.
העיקר שעכשיו הם רוצים, מוכנים – אמרתי לעצמי. האמת, שניר עוז הולכת אתי מראשית המלחמה, כפצע וכתמרור אזהרה. מאז אותו מפגש ראשון ולא-מתוכנן במלון באילת, (בו ביקרתי את המפונים מכרם-שלום), כשנוכחתי עד כמה די בדמותי החולפת לידם כדי להצית סערת-רגשות כהר-געש מתפרץ ממש. שום עזרה לא אוכל להושיט להם באופן ישיר, ושום נחמה או חיבוק הם לא יוכלו לקבל ממני – הבנתי בכאב – כל מפגש אתי יהיה כמו לגעת בפצע פתוח, ולהוסיף מכאוב על מכאובם. ואת זה לא רציתי לעולל להם, אז שמרתי מרחק.
ועצה אחת יקרה מפז קיבלתי מגדעון, ניר-עוזי לשעבר שביקש לשוחח אתי אז מחוץ למלון, עצה-תוכחה שהולכת אתי כ"טיפ" לאורך כל הדרך: "תחשבי על החטופים כאילו הם בני המגזר שלך" – אמר, ואני בהתחלה נדהמתי ונעלבתי: איך הוא בכלל מעלה בדעתו שאני עושה את ההפרדה הזו?! ובכלל, הרי יש חטופים שהם "בני המגזר שלי", אפילו שכנים שלי ממש, והוריהם ומשפחותיהם נאבקים למען שחרורם בדרך אחרת, עם תפיסת-עולם דומה לשלי, כזו שדורשת שחרור מתוך הכנעת חמאס ולא להפך.
אז איזו מין טענת-שווא היא זו? אבל אחר כך אמרתי לעצמי: אפילו רק בגלל שכך גדעון מרגיש, כדאי שאזכור חזק-חזק גם את זה. לקחתי את דברי גדעון הניר-עוזי כצידה לדרך, כשעוד לא ידעתי שהוא בעצם הדהד אלי גם את דבריו של חיים פרי הי"ד מעומק המנהרות.
והנה אני יושבת מול אחי ואחיותי בני ניר עוז, אחרי הסיור המטלטל, רווי הסיפורים האישיים הקשים, סיור שבו החטופים – אלה שחשבתי שכבר היכרתי ולמדתי עליהם רבות – ממש נוכחים יחד אתנו, והדירות הקטנות מהן נחטפו זועקות ומצפות לשובם, סיור רווי כאב ואובדן וציפיה דרוכה, ותקווה, תקווה שהם תולים גם בי. אני יושבת אתם ומולם, ומחשבותי נודדות עשרות שנים אחורה, בימים בהם הייתי אני המתיישבת שאין לה נציגות בממשלה, זו שחייה תלויים לה מנגד, וההחלטות על גורלה, וגורל ילדיה, חבריה ושכניה, מסורות בידי מנהיגים שעמדותיהם האידיאולוגיות הפוכות לחלוטין משלה. אנחנו בערב שבת ויצא, שבת פיגוע-הדמים בציר המתפללים בחברון, והמחשבות באופן טבעי נודדות לאותם ימים, לאותן החלטות הרות-גורל שקיבלו אז מנהיגי מדינת ישראל, ולתחושות שהיו מנת-חלקי כלפיהם, אז ובאירועים רבים ודומים בעבר.
כמה פעמים שאלתי את עצמי אם יש בכלל טעם לנסות להידבר עם שרים שבכלל מעדיפים – אידאולוגית – שהישוב היהודי בחברון ימחק מהמפה? או לכל הפחות מעדיפים – שוב: אידיאולוגית – להמשיך לחתור לשלום בו הם כל כך מאמינים, גם על חשבון סיכון החיים שלי ושלנו? כמה פעמים הייתי עדה ישירה, אולי גם שותפה, להתפרצויות-זעם רוויות כאב ודמעות מול מקבלי החלטות, שכל החלטה שלהם גוזרת את חיינו לשבט או לחסד? כמה פעמים ספגתי בעצמי, בגופי ובגופם ונפשם של ילדי, את תוצאות ההחלטות האלה, שהתקבלו על בסיס השקפות-עולם שונות משלי? וכמה קשה היה אז, לעשות את ההפרדה בין חילוקי-דעות שיש להם גם משמעויות בחיי אדם, ובין שנאה, שנאת-אחים?
ההתמודדות החשובה הזו עם החובה להפריד בין חילוקי הדעות ובין שנאה, חלילה – הולכת אתי לאורך עשרות שנים. לכן אני כל כך מעריכה את אנשי ניר עוז על המאמץ הזה, על היכולת המופלאה הזו שהצליחו לפתח, להיפתח, להיפגש, להיחשף באופן אמיתי, להשמיע, ועוד יותר מכך: גם לשמוע. אני יושבת לצדה של אסנת, ושומעת אותה מספרת על המפגש עם שרה העצני, ואיך לפתע הבינה, דווקא עכשיו, באיחור של עשרות שנים, את התחושות הקשות שלנו באותם ימים איומים של אוסלו ושל רצח רבין. "אני מצדיעה לכם" – אני שומעת את קולי בוקע מעומק ליבי: "מצדיעה על האומץ והכח להסיר מחיצות, לפתוח דלתות ולהכניס אותי פנימה אל תוך ההריסות הכאובות, לשבת יחד, לדבר באמת, לשתף במחשבות, בתובנות ובעומס-הרגשות ולנסות לשכנע, לטפח את הביחד, את אהבת-האחים שלנו, אהבה גדולה שבאמת כולנו מחוייבים לה ורוצים בה, למרות חילוקי הדעות."
"ויהי בבוקר והנה היא לאה"- "אבל בלילה לא היתה לאה" – מעיר רש"י, ומסביר: "לפי שמסר יעקב סימנים לרחל, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה: עכשיו תיכלם אחותי?! עמדה ומסרה לה אותן סימנים". איזו אהבה פשוטה ועוצמתית מגלה רחל אמנו ברגע האמת אל מול לאה אחותה! המאבק שלה מול לאה לא תם ברגע הזה, הוא ימשך לאורך כל חייהן המשותפים, וגם לאורך כל חיי העם שלנו, אבל ברגע המיוחד הזה בו בוחרת רחל למסור את הסימנים לאחותה, היא מבהירה לנו שהמאבק הזה לא מבטל את האהבה הטבעית והעוצמתית הקיימת בין שתי האחיות.
אחים ואחיות אהובים שלי מניר עוז, איזו זכות גדולה עבורי להכיר אתכם מקרוב, איזו זכות גדולה לחבק באהבה את אסנת, וגם את נילי, ודרכן את כל קהילת ניר עוז. איזו זכות גדולה לשמוע את הרוח הגדולה שלכם בבואם להקים מחדש את ניר עוז, ואיזו חובה גדולה עבורי לסייע לכם, ממשרד ההתיישבות, במפעל ההתיישבות החשוב הזה, חשוב לכולנו, לכל העם ולכל המדינה. אחים ואחיות אהובים, מתוככי הכאב המשותף לכולנו, ממרומי הרוח הציונית המשותפת לכולנו, מעומק היותנו אחים – יד אחים לכם שלוחה!