בדיחה עתיקת יומין שואלת: כמה זמן נמשכה מלחמת ששת הימים? כאן כולם צריכים לצחוק, נו, שישה, כמו שמה.
אז התשובה לא מדוייקת. הלחימה ארכה אמנם שישה ימים, אבל אם לוקחים את סוף שיחרור חבלי הארץ כנקודת הסיום, המלחמה ארכה שמונה ימים.
כי החרמון שוחרר ביום השמיני למלחמת ששת הימים. ונסיבות שיחרורו היו כאלו – שצה"ל ניצב בכתף החרמון, ולא בשיאו. שהחרמון הסורי נותר בידי סוריה עד מלחמת יום הכיפורים, ואחרי המלחמה – למעט חצי שנה שבה היה שיא החרמון בידינו - בשטח החיץ שבשליטת כוח החירום של האו"ם.
סיפור שיחרורו של החרמון אינו חדש לבקיאים בהיסטוריה הצבאית של ישראל בכלל ובמלחמת ששת הימים בפרט. נביא אותו כאן במלואו.
כשהסתיימה הלחימה במלחמת ששת הימים ב-10 ביוני, היו הגבולות בין ישראל למצרים וירדן ברורים. בשתי החזיתות נשען הגבול על תוואי גיאוגרפי מוכר: תעלת סואץ בחזית המצרית, ונהר הירדן בחזית הירדנית. הקו עם סוריה, לעומת זאת, בעיקר בצפון רמת הגולן, לא היה ברור. צה"ל ישב בקונייטרה. בינו לבין דמשק לא היה באמת צבא סורי או מכשול כלשהו. אבל כיבוש דמשק ומרחביה כמובן לא עמד על הפרק. מערכת הביטחון היתה צריכה להחליט: היכן יעבור הגבול?
ביום שני 12 ביוני 1967, יומיים לאחר שהסתיימה הלחימה ברמת הגולן וכוחות צה"ל כבר החלו להתבסס בגולן שהגבול בינו לבין סוריה טרם נקבע, הגיעו לביקור בקונייטרה, במפקדת האוגדה עליה פיקד האלוף אלעד פלד, שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל רב-אלוף יצחק רבין, אלוף פיקוד הצפון האלוף דדו (דוד אלעזר), מפקד חיל האוויר אלוף מוטי הוד, ראש אג"ם האלוף עזר ויצמן, האלוף גנדי (רחבעם זאבי), והאלוף מאיר עמית.
בראיון ל'בטאון חיל האוויר' גיליון 253, מחודש אוגוסט 2003, הובא הסיפור מפיו של מוטי הוד: "קיבלנו סקירה על מהלכי המלחמה ועל מצב פריסת הכוחות באותה עת, ונאמר כי למחרת, ב-13 ביוני, אמורים להגיע משקיפי האו"ם על מנת לסמן היכן נמצאים חיילים ישראלים והיכן נמצאים החיילים הסורים בכדי לסמן ביניהם את קו הפסקת האש.
"הועלו רעיונות שונים, היו שהציעו שנוביל את משקיפי האו"ם עד מג'דל שמס ומשם נציע קו ישר עד מטולה, היו שהציעו לחתוך למפגש שלושת הגבולות ליד מעין-ברוך ב'גשר הרומי', ורעיונות אחרים...
"שאלתי את משה דיין: 'אדוני שר הביטחון, מה דעתך על חלקו של חיל-האוויר במלחמה?'. 'הכי טוב שאפשר', ענה משה דיין. שאלתי שוב: 'ולא מגיע לחיל-האוויר שום פרס על כך?'. 'מגיע, בהחלט מגיע', ענה דיין. 'אז תן לחיל-האוויר מתנה' אמרתי. איזה מתנה?', שאל דיין בסקרנות. 'את החרמון', הצעתי. 'החרמון? מה פתאום החרמון?', הוא שאל. וכאן, סיפר מוטי בחיוך ילדותי וממזרי: "כילד, גדלתי בדגניה, וכל חורף היינו רואים את החרמון המושלג מתנשא במלוא הדרו. החלום שלי כילד היה להגיע פעם לחרמון, אז מה, יכולתי לספר להם את זה? אמרתי: 'מהחרמון צופים על דמשק'. ועם הקרדיט שהיה לחיל-האוויר אחרי הניצחון המופלא על כל חילות-האוויר של צבאות ערב, מה הוא כבר יכול היה להגיד? 'קיבלת', ענה דיין, 'אם אתה מעלה לשם חיילים ודואג לכל מחסורם עד שנפרוץ לשם דרך, החרמון שלך'. 'עלי', עניתי".
"למחרת מוקדם בבוקר, העמסנו על מסוק סופר-פרלון מספר חיילים, ובכמה 'נגלות' העלינו קצת למעלה מ-20 חיילים וקצינים לנקודה (מה שהיום מוכר כ'מצפה שלגים' נ.ג. 2224) שנקבעה על-ידי קצין המודיעין, אל"ם (מיל') דני אגמון. תקענו את דגל ישראל, וכך 'נכבש' החרמון במלחמת ששת הימים, שלצורך כך 'הארכנו' אותה קצת. לא היה שם אף אחד שצריך היה לכבוש אותו ממנו. למחרת, כשהגיעו משקיפי האו"ם, הם ראו את הדגל ואת החיילים שכבר הגיעו לכאן ולג'בל רוס (הר דוב), וכך נקבע קו הפסקת האש שקיים עד היום". סוף סיפורו של מוטי הוד ל'בטאון חיל האוויר'.
דווקא בגלל שחיל-האוויר לקח על עצמו את משימת כיבוש החרמון, הוא לא שוחרר במלואו. מי שקבע את הגבול היה מנוע הסופר-פרלון. וכך מסופר בספר 'רבע לשמונה', הביוגרפיה של מוטי הוד ז"ל (עמ' 162): "הוד כיוון לחרמון הסורי, אבל אולי בגלל הערפל הכבד, או בגלל שהטייסים הגיעו למסקנה שאי אפשר להמשיך יותר גבוה בגלל דלילות האוויר, המסוק נחת במקום שבו הוקם בהמשך מוצב החרמון הישראלי, ולא בנקודה גבוהה יותר – החרמון הסורי. אנשי גולני, יחד עם מפקד האוגדה אלעד פלד, תקעו בין האבנים את דגל ישראל, וכשהגיעו פקחי האו"ם כמה שעות מאוחר יותר וראו את החיילים ואת הדגל, הם סימנו את החרמון כחלק מהשטח שכבש צה"ל במלחמה. וכך, בזכותו של מוטי הוד, הפך החרמון לעיניים של המדינה..."
כל הכבוד להוד. אבל יכול להיות שאם היו מטילים את המשימה על הגולנצ'יקים בלי חיל האוויר, ומורים להם לנוע רגלית, גם החרמון הסורי היה בידינו כבר 57 שנה.