הטקסט הזה לא יעסוק באויב בעזה, וגם לא בטקטיקות הלחימה של צה"ל. נכתבו ועוד ייכתבו הרבה על הנושאים הללו. במקום זאת, אני רוצה להתמקד על טיב ואיכויות הרוח הישראלית שנוצר שם.
בעזה, האתוס של צה"ל כ"צבא העם" אינו רק רעיון תיאורטי; הוא מציאות יומיומית. זו מסגרת שמביאה יחד אנשים מכל קצות הארץ – חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים – כדי לחיות ולהילחם. החיילים לא רק נמצאים יחד, אלא לומדים לפעול בסבלנות, בכבוד הדדי, ובחברות עמוקה. בתנאים הקשים של עזה, אין "הם" – יש רק "אנחנו".
עזה היא אחד המקומות הפחות מסבירי פנים בעולם. אך דווקא שם, חיילי צה"ל מפגינים את הערכים האנושיים והדמוקרטיים הנאצלים ביותר. בעזה, חיילים מצליחים לגבור על הדחפים הטבעיים שמבליטים את השוני ביניהם. הם מדכאים את הדחפים שמפרידים ביניהם לטובת חיבור, אחדות וסובלנות.
הניצחון הזה על הפילוג מתרחש יום אחרי יום – בשלוש לפנות בוקר כשהם מתעוררים לשמירה, או כשהם יוצאים להתקפה לפני עלות השחר. אלו רגעים שבהם עייפות ולחץ יכולים בקלות לייצר פערים בין חברים לנשק. אבל בעזה, הקשיים הללו נתקלים ברוח ההתמדה, ההומור, והתחושה העמוקה של מטרה משותפת. ללא הניצחון היומיומי הזה, החיילים היו מאבדים את הלכידות ההכרחית להצלחה. ללא ניצחון זה, החיילים היו חוזרים הביתה.
יש שיקראו לחיילים הללו "פראיירים", יגידו שהם מקריבים בזמן שאחרים – בתוך החברה הישראלית – בוחרים להשתמט ולהימנע משירות. אבל ה"פראיירים" האמיתיים אינם אלו שמשרתים; הם אלו שנמנעים. מי שיכול היה לשרת ובחר שלא, ויתר על אחת ההזדמנויות המשמעותיות ביותר בחייו: לחוות את האחווה שבין לוחמים, במהלך מלחמה היסטורית, ולהיות חלק מאחד העולמות היותר מושלמים שיכולים להתקיים.
לאלו שכן שירתו, הקשרים שנוצרו בעזה הם בלתי ניתנים להחלפה. הם מספקים הצצה למה שיכול להיות – חברה ישראלית שבה כבוד הדדי, מטרה משותפת, ומחויבות למשהו גדול מהאדם עצמו, מנצחים על פני הפילוגים שמאפיינים לעיתים קרובות את חיי היומיום האזרחיים.
לאחי הלוחמים, במיוחד למילואימניקים השבים מעזה: כשאתם מורידים את המדים, אל תורידו איתם את הערכים שאותם ייצגתם בזמן השירות. היושרה, הכבוד, והתחושה של אחדות שהפגנתם בתנאים הקשים ביותר חייבים להמשיך ולהיות חלק מחייכם האזרחיים. הערכים הללו אינם רק לשדה הקרב; הם הבסיס לחברה חזקה ומאוחדת יותר.
העולם האזרחי בישראל מרגיש כיום לעיתים מפולג, מלא במתחים פוליטיים, קיטוב חברתי, ותחושת ניתוק גוברת. הערכים שחיילים מיישמים בעזה – אחדות, כבוד ואחריות משותפת – נחוצים כעת יותר מאי פעם. כחיילים, ראיתם שאפשר אחרת, שדרך אחרת עובדת. אתם התרופה לפילוגים שמאיימים לשתק את החברה הישראלית.
הביאו את הערכים הללו אל חיי היומיום. שוחחו עם אלו שלא שירתו מעולם. שתפו בסיפורים שלכם. הראו להם שגם בתנאים הקשים ביותר, ניתן לבנות קהילה המבוססת על כבוד ואמון.
יש דרך אחרת, והיא עובדת. ראיתי אותה בעזה. עכשיו הזמן להביא אותה הביתה.
הכותב הוא לוחם בגדוד 7020, חטיבה 5, שסיים לאחרונה סבב שני של לחימה בעזה