100 שנים להולדתו של אלי כהן הי"ד, האיש שלנו בדמשק. בראיון לערוץ 7 מתייחסת נדיה כהן, אלמנתו, לאותם שהפקירו אותו ושלחו אותו למותו על אף שידעו שהסורים עוקבים אחר פעילותו.
את השיחה עם נדיה כהן פתחנו עם התקוות שעוררה הטלטלה הסורית, שמא הפעם יעלה בידי ישראל לאתר תוך כדי הסערה המתחוללת שם למקום קבורתו ולהעלות את עצמותיו ארצה. נדיה מספרת העל התקוות שהתעוררו סביב מתקפת המורדים לאיתור והעלאת עצמותיו לקבורה בישראל.
בשבוע שעבר חיפשה נדיה את ראש המוסד וביקשה שייצור איתה קשר לקראת יום השנה המאה להולדתו של אלי, בעלה. ראש המוסד, דדי ברנע, מציינת נדיה, עסוק מאוד בימים אלה סביב סוגיית החטופים וסוגיות ביטחוניות שונות. עם זאת ביום חמישי היא ביקשה שיכתוב כמה מילים לזכרו של אלי ופועלו.
"הוא נעתר וביום שישי הוא כתב. שאלתי אותו בין היתר מה קורה בסוריה ואם הוא רואה שיש סיכוי (לאיתור עצמותיו של אלי). הוא אמר לי שאם בשאר יבקש מאיתנו עזרה, נתנה את הבקשה בהבאת עצמותיו של אלי, אבל הוא אותת לי שעדיין לא מצאו איפה הוא קבור", אומרת נדיה המספרת כי "גם בתקופת מאיר דגן חיפשו בלייזר יחד עם האמריקאים קבר אחר קבר בכל בתי הקברות".
"הם לא מסרו אותו לקהילה היהודית. הוא לא קבור בבית קברות יהודי. חיפשו קברים זניחים ללא כיתוביות על המצבות ונתקלו בקשיים ואחרי תקופה מסוימת ירדו מזה. אבל המוסד לא עזב את העניין. כל ראש מוסד הקים צוות מיוחד לחיפוש הקבר", היא אומרת ומספרת על החיפושים המשולבים יחד עם האמריקאים כי בפועל עברו שם קבר אחר קבר, שיחדו את מי שצריך, שוחחנו עם מי שמכירים את בתי הקברות בטענה שמחפשים קבר של קרוב משפחה, "ולא נמצא אזכור לקבר של אלי".
"זה פצע בלב. זה מדכא. חייתי בחיי עם אדם ואני יודעת שבמותי הוא לא יהיה לצידי בקבר, אבל בוא נראה מה מתרחש בסוריה. בנתיים כל אלה שהיו בתקופה של אלי מתו בהפיכות קודמות ואני לא יודעת אם מישהו שזוכר ויודע משהו נשאר".
לשאלתנו אם יתכן וכעת, כאשר המורדים שולפים מהארמונות השונים ציוד, יימצא ארכיון כלשהו שיוכל להוות קצה חוט, משיבה נדיה ואומרת: "הארמון נבזז. אצלם זה לא כמו בארץ דמוקרטית, במשטר שנבחר בבחירות אמיתיות. המנהיגים יורשים את התפקיד כמו שבשאר ירש את הכיסא שלו מאבא שלו. במרתפים יש להם כסף מכוניות ודברי חמדה ולא ארכיונים מסודרים כמו במדינה דמוקרטית".
על אף הנימה הקשה שבה היא מדברת על המציאות עשרות שנים לאחר עלותו של בעלה לגרדום בדמשק, היא מבהירה שאינה מתייאשת כפי שגם המוסד לא מתייאש. "במשך כל דורותיו של המוסד הם חיפשו ואני חושבת שכל ראש מוסד שהיה מוצא את הקבר היה עולה בשבע דרגות בעשייה ובאיכפתיות. אני מאמינה להם, אבל אני לא מתייאשת ואולי ימצאו את האדם הנכון שילשין או שישחדו אותו. לפחות העם לא שוכח אותו, מנציחים, אוהבים ומעריצים אותו. עוד לא היה מנהיג שיהיה בתודעה הציברית כמו אלי שהיה אדם אנונימי ועשה למען מדינת ישראל במקום הקשה ביותר והצליח, חזר בריא, אבל כאן היה עיוורון שבגללו שלחו אותו חזרה למרות שהסורים עלו עליו".
בנקודה זו מרחיבה נדיה על תחושותיה הקשות לנוכח התנהלות מפעיליו של אלי שבחרו לשלוח אותו גם כשידעו שהסורים מתחקים אחריו. "אי אפשר לתאר במילים. זה פצע לכל החיים, פצע מדמם מאז הפעם הראשונה שהוא יצא, כשעוד לא ידעתי במה הוא עוסק, ובהמשך כשההצלחה הייתה אדירה. גלגלו אותו למותו. אני לא יודעת איזו אכזריות ואיזה אופי קשה, כשיודעים שקיבלו ממנו מה שאף אחד לא הצליח לחדור למקומות הרגישים ביותר בסוריה, היה להם להפסיק לחלוב מהפרה החולבת כשידעו טוב מאוד שהוא בסכנה ובכל זאת דחפו אותו למותו".
בדבריה לא בוחלת נדיה בביטויים קשים כלפי מפעיליו של אלי ומגדירה אותם כ"פחדנים ואנשי השררה שלא יודעים להסתפק ולא להעריך שיש לו שלושה ילדים שהוא לא מכיר אותם, שהוא לא מספיק חיבק אותם. לא היו להם רחמים. יש לי כעסים עליהם. הלב שלי מדמם וידמם עד יום מותי על מה שעשו לי, ואני מדברת עלד ברים קלים. את הדברים הקשים שעשו לנו אני לא מוציאה. אני לא יודעת מתי אדבר על זה. לפעמים צריך לקבור דברים ולא להוציא אותם כדי שהילדים שלי לא ייפגעו".
את מאיר עמית, מי שהיה אז ראש המוסד, מגדירה נדיה כהם כ"אכזר וטיפש" וקובעת כי רדף אחרי תפקידים בכירים וידע לשחד אנשים שיזכרו אותו בקורות הימים "לטובה ולא כרוצח". נדיה מספרת שגם בימים אלה היא עדיין רואה את מי שירשו את תפקידיהם במוסד מאבותיהם שידעו לשבץ אותם בארגון "ועדיין הם מזיקים לאלי ולנו".
"הם מצחצחי נעליים, כי הם קיבלו עבודה כי האבות שלהם היו נהגים של בכירים במוסד שביקשו שיכניסו את הילדים שלהם לעבודה במוסד, ולא חשוב באיזה מקצוע. אחד מהם בארכיון, אדם טיפש ורע, שאבא שלו היה נהג של אחד הבכירים והוא עדיין מטפטף רעל על אלי. מאיר עמית ידע את מי לשחד ולמי לתת טובות הנאה כדי שאת מותו של אלי ינערו מהכתפיים שלו".
לסיום הדברים אנחנו חוזרים לסוגיית החיפושים אחר עצמותיו של אלי ומזכירים שמועות שהיו לאורך שנים אודות בתי עלמין בסוריה ובמדינות ערב אחרות שהשלטונות חרשו והפכו לכבישים או אתר בנייה לשכונות מגורים חדשות. לשאלתנו אם יתכן וכך עלה גם בגורל קברו של אלי היא אומרת: "הכול יכול להיות. הם לא התנהגו בגופה כמו אנשים עם רגש. הגופה נפלה בידיים לא טובות ואנחנו לא יודעים מה עשו עם הגופה ולאן השליכו אותה".