העיניים של המדינה

התמונות המדהימות של לוחמי צה"ל השבוע בפסגת החרמון הסורי, שנפל לידינו ללא קרבות לכיבושו, הזכירו לי את סיפורו ההרואי של טוראי בני מסס, מי שטבע את הביטוי על החרמון השגור כל כך – "העיניים של המדינה".

וזה הסיפור בקיצור רב: "טוראי בני מסס נולד בטבריה וחי בה כל חייו. לאחר הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים, השתתף מסס גם בניסיון השני לכבוש את ההר, מבצע קינוח. מסס נשא את המא"ג – כלי הנשק הכבד ביותר במחלקה – ולחם באומץ לב בלתי רגיל. באחד מרגעי הקרב הקשים הוא נטל את המא"ג והסתער ללא היסוס על המוצב הסורי, תוך קריאות עידוד לחבריו.

"הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, מיכה לימור, שהכין כתבה על הקרב ההיסטורי, פגש על ההר את קומץ החיילים ששרדו מן הקרב. הוא בחר לראיין את הלוחם המאובק והמפויח בני מסס, שסיפר בלשון פשוטה על האירועים כפי שחווה אותם.

"בתשובה לשאלה מדוע הסתער קדימה, השיב כי 'אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה'. על פי עדויות שונות, בתדריך שנתן המח"ט אמיר דרורי לפני העלייה, הוא הסביר לחיילים את חשיבות הקרב הצפוי ואת חשיבותו של הרכס המשמש נקודת תצפית חשובה, והשתמש לראשונה בביטוי זה. וכך הוא ביטא זאת: 'עיני כל המדינה נשואות לכאן'". (מתוך ויקיפדיה).

באותו קרב גבורה עקוב מדם על פסגת החרמון נפלו 43 מחבריו של מסס, ומסס נותר פגוע בנפשו, הלום קרב, מאז ועד פטירתו מדום לב בגיל 54 לפני כתשע־עשרה שנה. גבורתו של מסס, החייל הפשוט, ושל יתר חבריו הגיבורים שנפלו בקרב, היא שאפשרה ללוחמי צה"ל לכבוש השבוע את ההר ללא קרב. דמי לוחמי מלחמת התקומה נגעו בדמי לוחמי מלחמת יום הכיפורים. דור־דור וגיבוריו.

גדול קידוש השם מחילול השם

אך הביטוי "העיניים של המדינה", כך נדמה לי, יכול להיות גם שם קוד לנקודת המבט שמתוכה רואים את מאורעות ההווה. האם מתוך גובה ערכי והיסטורי צופה־פני־עתיד או מתוך רדידות שטחית, צופה־פני־הווה בלבד? האם מתוך "עיני העדה" או מתוך עיניהם של גמדים טרוטי עיניים?

השבוע לפני 51 שנה (י"ב בכסלו התשל"ד), בסיומה של מלחמת יום הכיפורים, פורסם בעיתון "הצופה" ריאיון של העיתונאי שבתי דניאל עם הרב צבי יהודה קוק (הראיונות להלן פורסמו בספר "במערכה הציבורית", בעריכת הרב יוסף ברמסון זצ"ל, תשמ"ו). חזרתי לריאיון הזה ומצאתי בו נקודות יסודיות שיכולות לתת לנו נקודת מבט מעמיקה גם על המלחמה הנוכחית. בפתיחת הריאיון התייחס הרב צבי יהודה לשאלת המראיין על המשמעות לכך שהמלחמה פרצה ביום הכיפורים:

"בתלמוד הירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) ישנו מאמר תמוה: 'גדול קידוש השם מחילול השם'. לכאורה, פשיטא, מאי קא משמע לן? אלא, ישנם עניינים שבהם אורות וצללים באים בעירבוביה. במיוחד מצויים גילויים אלה בחיי חברה ורוח. המחיצה בין חיוב ושלילה מעורערת, הבלבול רב ויש הכרח במוצא מן המיצר. במקרים אלה, קובע הירושלמי במאמרו, גדול כוח הטוב, הוא קידוש השם, על הרע, הוא חילול השם. ההכרעה היא לצידו של החיוב.

"הוא הדין בענייננו. האויב בקביעתו את פרוץ המלחמה ביום הכיפורים, בעיצומו של היום הקדוש, לרשעותו צירף גם חילול השם, מזימתו היתה 'לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי' (תהלים פג, ה), וגם ביזוי כלפי שמיא. אך מתוך חילול השם הנורא יצאנו למערכת קידוש השם. בחסד ה' איש מלחמה, גבר צה"ל על האוייב... חיילינו שוכנים ארבעים ק"מ מדמשק, בירת סוריה... נתקיים 'יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ... לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'' (בראשית מט, ח; יח).

"זה קידוש השם הקובע של המלחמה. יכולנו לצבאות אויבינו שתקפו אותנו בחיל רב, ולא הם נמצאים בשטחי ארצנו אלא צה"ל התפרס בשטחי ארצותיהם. אף נוכל ללחצים מדיניים שונים".

דברי הרצי"ה שנאמרו לפני למעלה מיובל שנים יפים ונכונים גם לזמן הזה. חילול השם שבו נפתחה מלחמת התקומה התהפך לקידוש השם מופלא ויוצא דופן, ועוד ידו של ה' נטויה עלינו לטובה.

שורש כל הנסיגות

בהמשך הריאיון ההוא, התייחס הרב צבי יהודה למצב הרוח הלאומי ששרר עם תום המלחמה הקשה:

מראיין: "בחוגים שונים בארץ שורר דכאון, גם אותות של התייאשות, נוכח המצב של מדינה במצור מתמיד. מה יש לומר להם?"

הרב צבי יהודה: "דכאון וייאוש הם סימנים של קטנות דמוחין. היו מאורעות דמים בפנים הארץ ושלוש מלחמות גדולות בגבולות הארץ. עתה היתה הרביעית והערבים מאיימים במלחמה נוספת. האם בגלל זה נכנע לרצון האוייבים?

"נציין עובדה חשובה: בתוך ימי המלחמה הגיעו אלפי עולים לארץ. קיבוץ גלויות הולך וגובר... העולים שבאו בשבועות האחרונים לא נרתעו מן המלחמה. אלה הלוקים בחוסר אמונה ובטחון, אומרים, איך יעמדו שלושה מיליון ישראלים מול ששים מיליון ערבים, שנעזרים על ידי הרוסים ועל ידי מדינות גדולות אחרות. ואנו אומרים, נעמוד־נעמוד. 'כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב' (תהלים צד, יד)".

"דכאון וייאוש הם סימנים של קטנות דמוחין". משפט מכונן שצריך לשנן. קטנות מוחין היא מושג שקשור לנקודת המבט על המציאות, האם זהו מבט צר ומצומצם או מבט רחב, עמוק ומאמין, מבט שמאפשר להתבונן גם על רגעי שפל בצורה רחבה?

שבעה חודשים לאחר הריאיון לעיתון הצופה, התראיין הרב צבי יהודה אצל העיתונאי רפאל בשן לעיתון "ידיעות אחרונות" (ח' בתמוז התשל"ד). מעניין במיוחד לבחון את דברי הרב צבי יהודה לאחר מאורעות השבוע החולף:

מראיין: "השבוע הוחזרו לסורים שטחים נרחבים בצפון. מה דעת הרב על כך?"

הרב קוק (חרש חרש ובביטחון עצום): "זהו מצב של מעבר זמני... כל הנסיגות הן תוצאה של ריקנות וחולשה רוחנית. מכאן גם התסבוכת עם האמריקנים... מצד אחד מגיע לאמריקנים יישר־כח על הנשק ששלחו לנו. מאידך, הפכנו עבדים ומשועבדים לארצות הברית..."

אם "כל הנסיגות הן תוצאה של ריקנות רוחנית", אולי נוכל להגיד גם את ההיפך – שכל הניצחונות וכיבושי חלקי הארץ הם תוצאה של מלאות בהירות רוחנית ואמונה בצדקת הדרך. מסממניו המובהקים של דור הניצחון.

ההפרעות הן זמניות

בסיומו של הריאיון ההוא ב"ידיעות אחרונות" שאל המראיין את הרב צבי יהודה: "מה כבוד הרב, היית מייעץ לעשות, כדי להרים קצת את המוראל בעם?" תשובת הרב צבי יהודה, על שני חלקיה, מהדהדת לאור מאורעות ימינו בצורה מדהימה:

"הלוואי שהממשלה הזאת לא תוריד עוד חתיכות מחיינו, שהרי ארץ ישראל נקראה ארץ חיים. אבל, בסופו של דבר, אני מאמין באמונה שלמה, כי המצב הנוכחי הוא רגעי וחולף, כי 'יְמִין ה' רוֹמֵמָה' (תהלים קיח, טז) ו־'עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד' (שם לג, יא). ההפרעות הן זמניות, צריך לראות הכל בפרספקטיבה מקיפה של התנ"ך וההיסטוריה. כן, תקופה זו תעבור!".

כמה דם נשפך בארץ הזאת כתוצאה מחיתוכים וויתורים מארץ חיינו כתוצאה מהזיות תלושות מהמציאות. כמה חיים נגדעו כתוצאה מפגיעה בארץ הטובה הזאת. ועם כל זה ואחרי כל זה, "אני מאמין באמונה שלמה, כי המצב הנוכחי הוא רגעי וחולף, כי 'יְמִין ה' רוֹמֵמָה' ו־'עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד'".

מי יגלה עפר מעיניך, רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, לראות שוב את חלקי ארץ חיינו חוזרים אלינו, בצפון ובדרום, כתוצאה מגבורת לוחמינו הגיבורים. כמה צדקת בדבריך שהכול הן הפרעות זמניות בלבד. וש"צריך לראות הכל בפרספקטיבה מקיפה של התנ"ך וההיסטוריה".

כי עין בעין יראו

אחד מגדולי "עיני העדה" בדורנו, הרב אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל, בעל ה"ציץ אליעזר", כתב בחלק יב של ספר השו"ת שלו את זיכרונותיו ממלחמת יום הכיפורים. לאחר שתיאר את כאב המלחמה ונוראותיה, הוא חותם במילות הודיה שבשבוע זה מקבלות משמעות חדשה ומרגשת:

"...אולם נזכיר גם חסדי ה' שלא כלו, וברוב רחמיו וחסדיו הקשיב לקול שוועת עמו די בכל אתר ואתר... ומצבנו נשתנה לטובה מן הקצה אל הקצה, הוציא ממסגר נפשנו והדף אויבינו מפנינו, וקוים בנו מקרא שכתוב 'יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ' (דברים כח, ז), הוכו מכה גדולה ועצומה וכבשנו שטחים נוספים ועל ידי ההתפשטות שהגיעה עד ארץ גושן מחד גיסא ועד קרוב לדמשק מאידך גיסא...

"על ידי זה אופקים ונסללו דרכים להיות כמציצים מן החרכים לקרבת יום התגשמות מאמרם ז"ל: עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק שנאמר 'וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ' (זכירה ט, א), ואין מנוחתו אלא ירושלים שנאמר זאת מנוחתי עדי עד וכו' ועתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה וכו' (ספרי ריש פרשת דברים)..." (ציץ אליעזר חלק יב סימן א).

ולסיום, רגע לפני שסיימתי את כתיבת הדברים, ראיתי את דברי "אבו צאלח הדסק הערבי" בערוץ הטלגרם שלו, שהשלימו את התמונה: "אני לא יודע מה אתכם.. אבל שתדעו שאנחנו נמצאים בימים היסטוריים, ימים שעוד ידברו עליהם עשרות שנים קדימה.

"סוריה שהייתה האויבת הכי גדולה ומסוכנת לישראל במשך עשרות שנים, נטחנת עד דק מאלפי פצצות שנוחתות עליה מבלי שהיא יכולה להגיב. בשעה שאנחנו במיטות מתחת לפוך החמים... טייסנו מפילים ומשגרים מאות פצצות ומשמידים את הצבא הסורי.

"איך אפשר לחוות את כל האירועים הפסיכיים האלה מאותו רגע שהופעלו הזימוניות ועד חיסולם של נצראללה וכל הצמרת של חיזבאללה בואך סוריה ונפילתה ולהגיד שזה מעשה אדם, איך. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את מעשיו. מה רבו מעשיך השם..."

"כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".

מתוך המאמר שיפורסם בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר