לתקן את ההחמצה הגדולה

הרב דוד יוסף נכנס רשמית אמש לנעליהם הענקיות של גדולי עולם בני העדה הספרדית ועטה את גלימת הראשון לציון בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי בירושלים.

לצד השמחה הגדולה ליבי נחמץ כשאני חושב על ההחמצה ההיסטורית הגדולה שלנו, של הציונות הדתית. לא בגלל שלא נבחר המועמד "שלנו". מדובר על משהו הרבה יותר גדול.

בשנת 1,664 התבקש רבי משה גלנטי ע''ה לכהן כרב הראשי של יהודי ירושלים. מכיוון שבירושלים היו חכמים רבים והרב גלנטי התבייש להתמנות כרב עליהם הוחלט כי מעתה הרב הראשי של ירושלים יכונה בשם ''הראשון לציון'', ראשון מבין רבים באותו מעמד ולא ''רב ראשי'' שהוא שם בעל שררה.

משנת 1,835 מעמד הראשון לציון קיבל שדרוג נוסף במעמדו - ''החכם באשי'' - הנציג הרשמי של יהודי המקום בפני השלטון העות'מאני. סמכות רוחנית עם תעודה רשמית מטעם השלטון ''פירמאן'' המורה על כך שהוא הנציג הרשמי. תורה וגדולה במקום אחד. החוק העות'מאני קבע שהחכם באשי ילבש בגדי שרד - גלימה כהה מעוטרת ומצנפת.

היו כמה ''חכמים באשיים'' ברחבי האימפריה: בסלוניקי ובחברון, ביפו ובאיזמיר, ועוד. אך רק החכם באשי של ירושלים נקרא גם ''הראשון לציון'', והוא מתמנה לתפקיד זה בגדול והמפואר מבין ארבעת בתי הכנסת הספרדים בעיר העתיקה - בית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי.

עם הקמת הרבנות הראשית בימי המנדט הבריטי וביטול מעמד החכם באשי הוצע כי הרב הראשי הספרדי, שהיה גם נציג ועד העדה הספרדית, יכונה גם ''הראשון לציון''. מעתה הנושא שם זה אינו רק רב הקהילה היהודית בירושלים אלא ראש הרבנים בארץ ישראל כולה. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. הראשון לשאת בתואר זה כרב ראשי ספרדי לישראל היה הרב יעקב מאיר.

עם הגעת הציונות בכלל, והציונות הדתית בפרט, מי שנשא בתפקיד הראשון לציון תמך במהלכים האלו כמעט מבלי הסתייגויות, וראו בערכים שהביאה עמה הציונות הדתית - החייאת הדיבור בשפה העברית, עלייה לארץ, תורה שיש עמה מלאכה - זהים למורשת הספרדית. הרבנים הללו ראו בציונות הדתית ברכה וקראו לצאן מרעיתם לתמוך בתנועה זו.

עם הקמת מדינת ישראל, הרב עוזיאל והרב ניסים ששימשו בתפקיד הראש''ל היוו אמנם צירים של ''המזרחי'' וראו עצמם חלק מהציונות הדתית אך מצד היותם הרבנים הראשיים, ולאו דווקא בהקשר של הראשון לציון. במקום לאמץ לחיקה את מוסד הראשון לציון היוקרתי בעל ההוד וההדר ועתיק היומין ולשלב ידיים עם ועד העדה הספרדית בחרה הציונות הדתית תמיד ללכת ''ליד''. אם יצליחו - הרב הספרדי יהיה מטעמם, ואם לא, הרב האשכנזי ממילא יהיה שלנו. העדה הספרדית הוותיקה בירושלים כמעט תמיד הייתה זרה לציונות הדתית ולעתים היה נדמה כי מדובר בשני קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם.

כמה יכולנו להרוויח אם היינו משכילים לשלב ידיים עם ועד העדה הספרדית, שכמעט כולם בימי קום המדינה היו בעלי השקפה התואמת לזו של הציונות הדתית, ו''לפרוש את חסותה'' על מוסד היסטורי יוקרתי זה, אבל מוסד הראשון לציון אף פעם לא היה בן בית אצל הציונות הדתית והם לא ראו בו חלק ממוסדותיה. תלמידיה ישלחו לסיור בבית הרב בהיכל שלמה ובשנים האחרונות לחורבה אבל את בית הכנסת ריב''ז ישאירו לסיורי תיירים בעיר העתיקה. הם יאבקו על תפקיד הרב האשכנזי הראשי אבל הרב הספרדי, הראשון לציון, תמיד יהיה רק בונוס עבורה.

עוד לא מאוחר לתקן. ייתכן שכעת זהו זמן פיוס חשוב, לכבד ולהזמין את הרב דוד יוסף לכנסים ולמעמדות ציבור של הציונות הדתית ומוסדותיה.

עלינו להיכנס בעובי הקורה הזו. לחנך ולפאר את תלמידינו לאורם של הראש''לים לדורותיהם. לשלוח תלמידים לסיורים בריב''ז, לשיר ''יחיד אל דגול'' לגדולינו לצד ''ימים על ימי מלך'', לשזור את סיפורה של הציונות הדתית עם סיפורו של מוסד הראשון לציון, ליזום קשרים עם מנהיגי וועד העדה הספרדית. זה יתכן וזה אפשרי.

בעז''ה נוכל להפגש בעוד עשר שנים מהיום במועמד ראוי מטעם הציונות הדתית לתפקיד הרם והנישא, לא כתוספת, אלא כחלק בלתי נפרד מבשורתה של הציונות הדתית שמאז ראשית הווייתה תאמה את ערכי מוסד הראשון לציון. הנה אנחנו, ולירושלים מבשר אתן.

הכותב הוא איש חינוך מרצה לתולדות יהדות ספרד וכותב תוכן בעמותת יסודות העוסקת בחינוך, תורה ודמוקרטיה