פרופ' הרב יצחק כהן
פרופ' הרב יצחק כהןצילום: ערוץ 7

"וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל־יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע־מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ: (מלחמה) וַיַּחַץ אֶת־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ וְאֶת־הַצֹּאן וְאֶת־הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם־יָבוֹא עֵשָׂו אֶל־הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה... (תפילה) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל־הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת־עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי־יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן־יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל־בָּנִים: (מנחה) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן־הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו... כִּי־אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי־כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי."

זהו רגע גורלי בהיסטוריה של עם ישראל, שמכיל בתוכו סוד עמוק של התמודדות עם אויב.

המדרש בבראשית רבה (פרשה עו) מפרש את דרכו של יעקב בהתמודדות עם עשו בשלושה מישורים מופלאים: מלחמה, תפילה ודורון. זו אסטרטגיה שלמדו אבותינו, וחכמינו טוו אותה כדרך הנהגה.

דורון. יעקב שלח מתנות עתירות ערך. הוא שלח 550 בהמות. זה לא רק עניין של שוחד, אלא של הכרה בערך השני, של כבוד. כל עדר ועדר מסמל פיוס, כל בהמה - ניסיון להפשיר לב קפוא.

תפילה. יעקב קיבל הבטחה שהקב"ה ייטיב עמו, אך הוא חושש שמא החסדים שהשפיע ה' עליו הקטינו את זכויותיו – קטונתי מכל החסדים. עוד חשש שמא החטא יגרום. מדרש רבה מספר שאמר יעקב לעצמו: "כל השנים הללו יושב עשיו בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל? כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב ואם? שהרי כך אמר: יקרבו ימי אבל אבי." עשיו מכבד את אביו בצורה יוצאת דופן. יעקב לא מגיע לקרסוליו בענין זה. לכן הוא נושא תפילה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו".

מלחמה. יעקב הכין עצמו גם למצב הקשה. הוא חילק את המחנה לשניים, כך שאם יותקף אחד - השני יינצל. מעניין שהכנותיו הראשונות היו למלחמה.

אנו נפגשים ברגע טעון ומרגש שמביא אותנו לשורשי המאבקים הפנימיים בעם ישראל, אך גם לכוחו המרפא של הפיוס. המפגש הזה, שתוכנן בקפידה, הופך לרגע של רוך ואחווה.

"וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ..."

יעקב משפיל עצמו בפני אחיו. בכך הוא למעשה מחזיר לו את ברכת הכוח שגנב ממנו. כרוצה לומר לו – אתה האדון והמושל. בשלב הבא הוא מחזיר לו את ברכת העושר שגנב ממנו:

"וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח."

המילים 'אשר הובאת לך' מסמלות את הכרתו של יעקב כי ברכת העושר והרכוש הן ברכותיו של עשיו. עשיו מתרצה לקחתם. כאשר סירב לקחתם בראשונה אמר "יש לי רב". רב, הוא מלשון הרבה, הרבה הוא מושג יחסי. יש לי יותר מהאחר. כאשר זו התפיסה, הרצון הוא להרחיב את העושר, כי אני מודד את עצמי בהשוואה לאחר. לעומתו, יעקב אומר לעשיו, כי חנני אלוקים וכי יש לי כל. כאשר תפיסתו של אדם היא כי מה שיש לו הוא מתנת אלוקים, ממילא הוא מרגיש שיש לו כל. הוא שמח בחלקו, ורואה בו כמספק את כל צרכיו. הברכות השמורות ליעקב הן ברכות הזרע והארץ.

כאשר השניים סוף סוף נפגשים, עשו רץ לקראת יעקב, מחבק אותו ונופל על צווארו. הרגע הזה, שיכול היה להפוך לקרב קטלני, הופך לסמל של פיוס.

פיוס אמיתי, כפי שמדגימים לנו יעקב ועשו, לא יכול להתרחש בלי הכרה בכאב של הצד השני. יעקב, בפעולותיו – המנחה, ההשתחוויה והפנייה הישירה לעשו – מבטא הבנה עמוקה של הפגיעה שגרם בעבר. הוא אינו מתעלם ממנה, ואינו מנסה לטשטש אותה, אלא מכיר בה באומץ. בכך, הוא סולל את הדרך לאפשרות של ריפוי.

עשו, מצדו, מגלה יכולת יוצאת דופן לשחרר את המשקעים ולבחור באחווה. זה לא תהליך מובן מאליו. כולנו יודעים כמה קשה לשחרר את הצורך בנקמה, במיוחד כשנפגענו עמוקות. עשו מלמד אותנו שכאשר בוחרים בשחרור, משיגים לא רק פיוס אלא גם חירות פנימית.

המפגש בין יעקב לעשו מהדהד לדורות רבים של מחלוקות בעם ישראל. אך לצד רגעי הקרע הללו, ההיסטוריה שלנו מלאה גם ברגעים של פיוס. פרשת וישלח מזכירה לנו שהיכולת להתגבר על מחלוקות ולבחור באחדות היא חלק מהותי מסיפורו של עם ישראל, ויש לפעול בחכמה כדי להשיגה.

בשנה האחרונה אנו עומדים בפני אתגרים לא פשוטים. אירועי השביעי באוקטובר וההשלכות המיידיות שלהם הביאו לידי ביטוי עוצמות של אחדות, אבל גם הדגישו את השסעים בינינו. בימים קשים אלה, כשאנחנו נתונים במלחמה, עלינו ללמוד מדרכו של יעקב. לדעת שפיוס דורש חכמה, סבלנות, ויכולת להכיל את האחר לכבדו באמת ולהעריכו. שלושת המישורים - דורון, תפילה ומלחמה - הם לא רק אסטרטגיה צבאית, אלא דרך חיים.

לאחדות בעם ישראל, לע"נ הנופלים הקדושים ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי ומור חמי משה נחמיה.