באולפן ערוץ 7 מתארחת הילה יעל רובין, יוצרת תוכן תושבת חריש, לשיחה על ההתמודדות המורכבת עם גיל ההתבגרות של מי שאינו בהכרח הולך בדרכה של המשפחה, וזאת מתוך סיפורה האישי וסיפורו של בנה, שיר דוד שניצל ממסיבת הנובה, הצלה עליה היא מספרת בפתח הדברים.

לאחר מסיבת הודיה משפחתית על אירועים רפואיים שעברו בהצלחה ניגש אליה שיר דוד ועדכן שהוא מעוניין להגיע למסיבה גדולה שצפויה להתקיים. הדחף הראשוני, אומרת הילה יעל, היה להביע התנגדות, לטעון שזה לא מתאים ושחשוב למשפחה שהוא יהיה איתה יחד בחג, אבל לאחר שניות הגיבה אחרת. "נשמתי עמוק, חיבקתי אותו. הוא חיבק אותי ולמחרת הוא יצא למסיבה לעבוד שם, ולמחרת הייתה המסיבה הגדולה".

"בשמחת תורה, הבן הצעיר בן ה-11 נכנס אלינו וסיפר שיש אזעקות ושלא אלך לבית הכנסת. האינסטינקט הראשוני היה מאוד להילחץ, כי אזעקות וטילים זה בטח על הדרום ואני יודעת שהבן שלי בדרום. אבל אז אמרתי לעצמי שהטילים הם בעצם בצפון ולכן האזעקות אצלנו, ועדיין כל הזמן חזרה אליי המחשבה שזה בדרום והוא בדרום ומה קורה איתו".

בשעות שלאחר מכן הקציבה הילה יעל לעצמה לוחות זמנים להעלאת מד הלחץ, מה עושים אם הוא לא יגיע עד שעה מסוימת. הילה יעל מציינת שקודם ליציאת בנה קבעו בניהם שכאשר יחזור לא יגיע ישירות הביתה אלא יעבור אצל נחמן, החבר שאיתו נסע למסיבה, "כדי שהאחים לא יראו שהוא מגיע עם התיקים של המוקצה וכו'. הוא קיבל את זה בהבנה ואני קיבלתי את זה שהוא נוסע".

בכל אותן שעות נמשכו האזעקות והילה יעל קבעה לעצמה שאם לא ייווצר קשר עם הבן עד שעה מסוימת היא תקרא לבעלה מבית הכנסת ותבקש שיילך לנחמן לבדוק אם שיר דוד הגיע. ב-12:30 לערך הגיע שיר דוד הביתה בפנים הלומות.

"חיבקתי אותו ושאלתי איך היה, והוא אמר 'אימא, לא עכשיו'. המשכתי לשאול אותו והוא אומר 'לא ליד הילדים'. אמרתי בקול 'בוא נראה מה הבאת בתיק', עלינו לחדר שלו והוא סיפר סיפורים משוגעים על אלפי אנשים שברחו מהמסיבה. לא האמנתי", היא אומרת ורואה בחוסר האמון הזה שלה בסיפור של שיר דוד חסד מה'.

"כשהתחילו הטילים זה התערבב בווליום של המסיבה. הוא סיפר שכל השמים היו מלאים בעניינים של עשן. אנשים ברחו לכל כיוון. שיר דוד לקח את החבר שלו שנתקף בהלם ועוד כמה אנשים ודרך השער שהוא בנה יום קודם הם יצאו לחניה בלי רגעי הבלבול הללו, נכנסו לרכב והתחילו לנסוע ישר. במוצאי החג ראיתי את הסרטונים והבנתי שעוד נערים מספרים את זה והבנתי שזה באמת קרה. אני אמנם מאמינה לבן שלי אבל זה לא יאומן. הם נסעו עד שראו משטרה אבל ראו כלי רכב חוזרים משם כשהם ירויים וצעירים מסמנים מהרכבים לחזור משם, עברו לצד השני וגם שם בעמדה של המשטרה היו מחבלים שמאגפים אותם".

הילה יעל ממשיכה ומספרת על המשך הדרך שלטעמה רק בדרך נס חולץ בה שיר דוד. בדרכם עברו במיגונית סמוך לבארי ומשם שמעו צרחות של מי שהתברר לאחר מכן שנרצחו. לאחר הפסקה בנסיעה זיהו דמויות בשחור מתקרבות והמשיכו לנסוע, אבל הווייז הוביל אותם לעזה. הם חזרו אחורה ובכביש שש עלו צפונה עד הבית. "בזמן כל הבריחה הזו היה ברור לו שהוא מגיע וחוזר הביתה. לא הייתה לו שאלה".

מכאן מוסיפה הילה יעל ומספרת על שנות האתגר בקשר עם שיר דוד, שנים בהם רצתה רק שידבר עם ההורים חלפו, וכעת התקשורת בינו לבין ההורים היא תקשורת טובה ומלאה. "היו שנים קשות. התאקל העיקרי היה ביני לבין שיר דוד", היא מספרת ומציינת את השינויים האישיים שעברו עליה ועל המשפחה, כולל המעבר למגורים בחריש, לצד ההתבגרות של שיר דוד עצמו, כל אלה תרמו לתפנית שהתחוללה. "הרגשתי שה' מעביר אותי שלב אחר שלב. הצלחתי לפתוח עיניים ולאסוף עוד רגע ועוד רגע. הוא ירד לקידוש, הוא הרים משהו מהשולחן, הוא התייחס יפה לאחים שלו...". המעשים הקטנים הללו הפכו בעיניה למעשים גדולים שיצרו את הגשר התודעתי אל שיר דוד. "היום אני גאה באימהות שלי", היא אומרת.

כיוצרת תוכן ברשתות החברתיות מדגישה הילה יעל כי על אף שהייתה אולי רוצה בכך, היא מקפידה לשמור על פרטיות סיפורו של בנה ואינה משתפת על כך ברבים, ועם זאת היא אוספת ומלקטת סיפורים מחברות ומכרות כחלק מפעילותה ברשתות מול הורים ומשפחות כאשר המוטו אותו היא מנחילה הוא 'תעז להיות הורה טוב', ומתוך כך להבין את הגיל הציני הקשוח והדרמטי של גיל ההתבגרות ומתוך כך להיות גאים בילד ובדברים הטובים שהוא עושה. מתוך גישה זו, היא מספרת, התחושה היא ששיר דוד הולך ומזדקף, מתוך ההארה ההורית הזו.