הריאיון המתוקשר והמדובר עם תא"ל במיל' עופר וינטר, היה אירוע שרבים ציפו לו. איש איש מסיבותיו הוא. וינטר נגע בכמה נקודות חשובות אך בדברים הבאים אבקש להתייחס לחלק השני של הריאיון.
זה שנגע בפרשייה שבה נקשר בעיקר שמו של וינטר במצבע צוק איתן, לפני למעלה מעשור.
התפילה שחיבר ללוחמיו לפני היציאה לקרב, שנערך בימי בין המְצרים, ושעסקה בהבנת המשימה בפרספקטיבה תנ"כית והיסטורית, נגד אויב המנאץ שם אלוהים חיים.
אני זוכר את המסמך הזה כלוחם שלחם באותו מבצע, ואת הרעש התקשורתי שהוא עורר. עשור אחרי, לא מכתב אחד כי אם עשרות מכתבים, וצבא שנראה באמת יותר ויותר כמו צבאותיו של דוד המלך. וכפי שאמר וינטר בעצמו לא מזמן בערך במילים הללו: "האמת מנצחת בסופו של דבר. ניסו להשתיק אותי לפני עשר שנים, והנה עכשיו זאת הרוח של הצבא כמעט בכל מקום".
לדבריו של וינטר על משמעות ימי בין המְצרים שבהם נערך הקרב הגיב המראיין:
"אבל מה זה מעניין אותי? אני חייל, לוחם בגבעתי. מה זה מעניין אותי י"ח בתמוז, י"ז בתמוז? תגיד לי איך להילחם... תגיד לי לאיפה להיכנס, תגיד לי את מי להרוג. מה אתה מכניס אותי לי"ז, י"ח בתמוז?"
וינטר: "אתה יהודי, אתה מקיים מסורת של 3,300 שנה".
מראיין: "עופר, אני גדלתי במושב תל עדשים. היה שם אחד מגדולי לוחמי צה"ל בכל הזמנים, רפול, אפיקורס מושלם. רפול ידע להיכנס לשטח אויב ולהרוג מחבלים. זה מה שהוא ידע לעשות".
וינטר: "אני לא שכיר חרב ולא חיית מלחמה. אפשר להתעלם, להגיד, אני לא קשור לשום דבר שהיה לפניי... אני, את שליחותי עושה כי אני חושב שזה יעזור לחטיבה שלי לנצח".
מראיין: "היית משנה משהו מזה היום?"
וינטר: "הייתי כותב יותר, זועק יותר מעומק נשמתי".
אנוסים בצה"ל
בהמשך הריאיון מסביר וינטר את הדרך שבה "מטפלים" בגורמים טורדניים דוגמתו. איך מכתימים את השם הטוב של מי שבסך הכול דבק בערכים שלו, שאינם מתאימים למערכת ושמפריעים לה להתנהל באופן יותר "ריאליסטי" ופחות "משיחי". בדבריו תיאר גם את הבגידה של המערכת הצבאית, זאת ששלחה אותו להוביל אלפי חיילים לקרב אך תקעה סכין בגבו בהכפישה את שמו על לא עוול בכפו בצורה מחפירה:
"צריך להבין, סומנתי כבעיה, כבעיה שצריכה פתרון. זה פנאט משיחי, ג'יהאדיסט. כל מיני אמירות כאלו. ואני צריך פתרון, צריך לפתור את הבעיה הזאת. איך? צריך לעשות הכול כדי להוציא אותי מהמערכת...
"יש מפקדים בצה"ל, קרובים, שאני יודע שהורידו את הכיפות שלהם כי זה לא נוח להסתובב עם כיפה. ככה היינו רוצים להיראות? זה הצבא שהיינו רוצים? מסתירים את יהדותם! מה זה, אינקוויזיציה פה? באינקוויזיציה היית צריך להסתיר את זה שאתה יהודי בכלל. זה בושה בעיניי, בסדר?
"זה מה שקורה היום, יש קצינים בכירים בצה"ל שהולכים בלי כיפה. הם פשוט יודעים, אם עשו את זה לעופר וינטר, אז יעשו את זה לכולם..."
מראיין: "אבל אתה מבין את החשש של הציבור השני, שיש השתלטות דתית, שיש מה שנקרא הדתה?"
וינטר: "אני חייל של עם ישראל. אני חי באמונת אבותינו. אני לא מתבייש בזה, אני לא מחביא את אלוקים מתחת למיטה שלי ומתבייש. לא. ככה נהגו אבותינו. אני חי במסורת של אבא ואימא, של סבא וסבתא. שיתבייש מי שרודף אותי פה בארץ כאילו אני בגויים. מה קרה? זה הסיפור".
הוא הוריד את הכובע
הסיפור העגום שתיאר וינטר בדבריו על המערכת הצבאית הבכירה, הזכיר לי את דברי ההספד שכתב הרב דרוקמן זצ"ל על מורו ורבו, הרב משה צבי נריה זצ"ל, שבסוף השבוע, בי"ט בכסלו, נציין 29 שנים להסתלקותו:
"הוא חולל את המהפך האמיתי בדור – מהפך הכיפות הסרוגות. ויותר נכון לומר – מהפכת התורה בישראל. קשה לצייר איך היה נראה עולמנו בלי הרב נריה, איך היה נראה עם ישראל ואיך היתה נראית מדינת ישראל.
"היתה בזמנו דרך חד־סטרית של עזיבת התורה ומצוותיה, גם בין נערים מבתים טובים ביותר. ילד שהתחנך בבית־ספר יסודי דתי, גמר עם כל היהדות שלו עם סיום כיתה ח'. 'הוא הוריד את הכובע' – היינו אומרים. כיפה – מאן דכר שמה? מי חלם אז ללכת עם כיפה ברחוב?! אפילו יהודים יראי שמים, שלא עבדו במוסדות דתיים, הלכו בעבודתם גלויי ראש. והיתה חרדה גדולה: מה יהיה? האם נתגבר על מציאות קשה זאת?
"והנה קם הרב נריה וחולל מהפך – מהפכת התורה בישראל, והמציאות נשתנתה לחלוטין. הרב נריה התחיל את פעילותו בבני־עקיבא, תנועת הנוער הדתית החלוצית, שקמה במגמה לעצור את הסחף, לזקוף את קומתו של הנוער הדתי ולמנוע את התרחקותו מן הדת. הרב נריה הגביר את הצד התורני בבני־עקיבא, ועל ידי כך הביא ליסוד ישיבת בני־עקיבא.
"בימים ההם, ישיבה – היתה מציאות שלא מעלמא הדין. הישיבות הוותיקות הלכו והתרוקנו, והנוער הארץ־ישראלי מהישוב החדש לא העלה כלל בדעתו ללכת לישיבה. יצא אז ספר על החינוך העברי, ובו פרק על הישיבות, שהסתיים בזו הלשון: 'הישיבות הן נחלת העבר שאין לשוב אליהן'. באותה שנה הקים הרב נריה את ישיבת בני־עקיבא בכפר הרוא"ה..." (מאורות נריה, חנוכה ופורים, עמ' 100).
כמה שמכאיבה המציאות שתיאר וינטר, כדאי לשים לב איזו כברת דרך עצומה עברנו מהימים שתיאר הרב דרוקמן זצ"ל בדבריו.
שורשים עמוקים
בשיחה לפני תלמידיו, שהתקיימה בערב חנוכה תשמ"ה, לפני כארבעים שנה, תיאר הרב נריה את מצב החינוך הלא־דתי בארץ, שבימינו רק הלך והחריף לאין שיעור:
"סיפרו לי כמה בחורים מהשמינית אשר היו בוויכוח שהיה ב'עין החורש' לפני שבוע, שאחד הדברים שמיד הורגש, זה ששם הכול מלא ספקנות. הם לא יודעים מה זה עם ישראל, ולא יודעים מה זכותם על ארץ ישראל. שום דבר לא ברור, הכל מלא ספיקות. ברור הדבר. כשלא ברור לך האם אתה עושה מה שאתה צריך לעשות, לא ברור לך אם הדרך שלך נכונה, אם כל מהלך החיים שלך הוא נכון, מתערער הבטחון בעצמך ואז אין מקום לשמחה. אין סיפוק, אין מצב רוח טוב ואין שמחה.
"על כן כל כך טבעי הדבר שאנחנו ב"ה, אשר הדרך שלנו מתחילה מאברהם אבינו, ואנחנו בטוחים בצדקת דרכנו, כשאנחנו מגיעים לימי החנוכה, אין לנו שום ספק שאנחנו היורשים החוקיים של מתיתיהו ובניו שאנחנו היורשים החוקיים של כל אלה שנלחמו אז, נלחמו והצליחו... אנחנו כיום ממשיכים את אותו הדבר עצמו. עד היום הזה כל אחד יודע, שבאותה מידה ששורשי העץ יותר עמוקים, יותר משתרשים, יותר מתרחבים, העץ חזק יותר, עמידתו טובה יותר, ופירותיו הם פירות בריאים וטובים יותר..." (שם, עמ' 66–67).
בפרספקטיבה של ארבעים שנה אנו רואים כמה צדק הרב נריה זצ"ל אך יתרה מכך – כמה הרוח שלו ושל ממשיכי דרכו הפכה להיות זו המובילה את המדינה גם במלחמה הגדולה שבה אנו נתונים. כי רק מי ששורשיו נטועים בעומק אדמת הארץ, נאחז בה בגבורה, בשמחה ובוודאות מוחלטת בצדקת דרכו. "רָאשֵׁינוּ בְּעִמְקֵי תּוֹרָתָהּ, ומתוך כך – כַּפֵּינוּ בְּרִגְבֵי אַדְמָתָהּ".
דמות דיוקנו
וכך הסביר הרב נריה את המדרש הידוע מפרשת וישב, על מאבקו של יוסף באשת פוטיפר, המבקשת לפתותו ולהחטיאו. "'וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ' (בראשית לט, יא), 'באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון' (סוטה לו, ב).
"כיצד הצליח יוסף לשמור את עצמו בניסיון כה קשה ומתמשך?... הוא שיווה לנגד עיניו דיוקן אבא בהיותו במצרים ובצאתו על ארץ מצרים.
"ומעשה אבות סימן לבנים: כל אדם חייב שתהיה בפניו דמות דיוקן של אדם המעלה... שבכל שעת מבחן תיראה לפניו ותנחה את אורחותיו" (נר למאור עמ' 139).
הרב נריה זצ"ל היה אב לרבים. אב שדמות דיוקנו נראית לכל מי שצועד בשדות החיים של מדינת ישראל על שלל אתגריה – הרוחניים והגשמיים. דרך חינוכו מושרשת בהוויה הציונית דתית לדורותיה, שיונקת את כוחה מטל חיים של התורה הגואלת. ו"באותה מידה ששורשי העץ יותר עמוקים, יותר משתרשים, יותר מתרחבים, העץ חזק יותר, עמידתו טובה יותר, ופירותיו הם פירות בריאים וטובים יותר..."
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר