איך משחררים חיילים ישראלים המתייסרים בידי אוייב אכזר מכל, שלא מוכן לשום עיסקה? איזה מנופי לחץ אפשר להפעיל על אוייב אכזרי כזה?
מדינת ישראל מגיעה לעסקה לשחרור החטופים משבי החמאס, אחרי שוויתרה על מנופי הלחץ ההכרחיים על החמאס, שיכלו להביא לעסקה בתנאים הרבה יותר נוחים לישראל – כמו הסיוע ההומניטרי הזורם לרצועה כמעיין המתגבר.
הדילמה שמדינת ישראל מתחבטת כבר למעלה משנה לגבי החטופים בידי החמאס, ואשר לפי דיווחים השבוע – נכון לשעת כתיבת שורות אלו – עומדת כנראה בפני התפתחות משמעותית, עמדה בפני מנהיגי המדינה בדיוק לפני 70 שנה – מול שלטונות סוריה, מדינה שמזה שבועיים נמצאת בכותרות העיתונים.
וגם לפני 70 שנה – איך אפשר שלא? – ברקע האירועים עמדה מתיחות ממושכת בין ראש הממשלה לשר הביטחון שלו, שהסתיימה לבסוף בהחלפת שר הביטחון.
השבוע לפני 70 שנה, אור לי"ד בכסלו תשט"ו, הלילה שבין 8 ו-9 בדצמבר 1954, התבצע 'מבצע צרצר' בתל-עזזיאת שבצפון רמת הגולן, שם שעתיד יהיה להתפרסם 13 שנים אח"כ במלחמת ששת הימים. חמישה לוחמי הצנחנים חצו את הגבול, כדי להחזיר לפעולה מתקן ציתות לקו טלפון בתל החולש על עמק החולה. אלא שהחמישה עלו על מארב סורי ונפלו בשבי. הפרשה נכנסה לזיכרון הלאומי בגלל התאבדותו של אחד הלוחמים, רב"ט אורי אילן, בעקבות עינויים קשים שעבר וסירובו למסור מידע לאוייב. בפתקים שהחביא בגופו ונמצאו אחרי החזרת גופתו הוא ניקב את המילים הבלתי נשכחות 'לא בגדתי'.
במאמץ להחזיר את החיילים, אישר שר הביטחון דאז פנחס לבון לרמטכ"ל משה דיין, לחטוף לצורכי מיקוח מטוס צבאי סורי, אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו. הרעיון היה להשתמש בנוסעי המטוס כבני ערובה עד להחזרת חמשת השבויים (זה היה לפני התאבדותו של אורי אילן הי"ד). אבל משה דיין התחכם: הוא הורה לחיל האוויר, בניגוד לעמדת השר לבון, לחטוף מטוס סורי אזרחי בתחום הפיקוח הישראלי – גם אם איננו טס מעל טריטוריה ישראלית.
בי"ז בכסלו תשט"ו, 12 בדצמבר 1954, קרבו שני מטוסי קרב של חיל-האוויר הישראלי לעבר מטוס סורי אזרחי מדגם דקוטה שטס באזור הפיקוח האווירי של ישראל, והיה בדרכו מדמשק לקהיר. הטייסים הישראלים הורו לטייס המטוס הסורי בסימנים מוסכמים לנחות בשדה התעופה לוד. במטוס היו חמישה נוסעים: אמריקני אחד ששוחרר מיד, ארבעה סורים וכן חמישה אנשי צוות.
דובר צה"ל הוציא הודעה רשמית שמסרה כי "מטוס נוסעים סורי נתגלה בתוך תחום הטיסה האסור, לאורך רצועת החוף של מדינת ישראל. מטוסי חיל-האוויר הישראלי המריאו לקראתו ולפי דרישתם נחת בשדה התעופה בלוד, והנוסעים עם הצוות נעצרו לחקירה". זו היתה כמובן חצי אמת.
מסמכי ארכיון המדינה מספרים, כי "בישיבת הממשלה ב-19 בדצמבר, מסר שר הביטחון פנחס לבון כי ההוראה ליירט מטוס סורי צבאי, ניתנה כדי למנוע את רצח חמשת החיילים השבויים, או 'הסתבכות אחרת'".
מי שזעם על המעשה היה ראש הממשלה דאז משה שרת, שהתנגד נמרצות להחזיק במטוס ובנוסעיו כבני ערובה, והורה לשחרר את המטוס והנוסעים – משיקולים הומניטריים. על פי מסמכי ארכיון המדינה, אמר שרת בישיבת הממשלה כי "המטוס לא היה מעל לטריטוריה ישראלית; הוא היה בתחומי אזור הפיקוח (control Area) של נמל האוויר של לוד. מה פירוש הדבר - יש הסכם בינלאומי, יש איגוד בינלאומי המסדיר את הטיס האזרחי... לא היה כל ספק בדבר שאין לדרוש ממטוס, הנכנס לאזור הפיקוח על נמל אוויר שלנו, לרדת (הכוונה לנחות – ח"ה). אין באיזה אופן שהוא להגביל את חופש טיסתו, מה אפשר לעשות? אפשר להתאונן לאיגוד הבינלאומי..."
שרת לא הסתפק בדבריו בישיבת הממשלה, ושיגר שלושה ימים אחר-כך מכתב אישי ותקיף במיוחד אל לבון. במכתב באו לידי ביטוי היחסים המתוחים והחשדנות הרבה בין ראש הממשלה שרת למערכת הביטחון בראשות לבון, כמו גם לחילוקי הדעות העמוקים בין שר הביטחון לבון לבין הרמטכ"ל משה דיין. שרת תקף במכתבו את ראשי הצבא הסבורים כי "מדינת ישראל רשאית – או אפילו מחוייבת – לנהוג בתחום יחסיה הבין-לאומיים לפי החוקים השוררים בג'ונגל...", והבהיר כי "אין בדעת הממשלה לסבול גילויים כאלה של 'מדיניות עצמאית' בקרב מערכת כוחות הביטחון".
על פי הנחיית שרת, המטוס על נוסעיו שוחררו כעבור יומיים בלי שיחרור החיילים. ענוותנותו של משה שרת אמנם לא החריבה את ביתנו, לא שרפה את היכלנו, ולא הגליתנו מארצנו, אבל גרמה ייסורים רבים לחיילים ואובדן חיים של אחד מהם. ההחלטה עוררה על שרת ביקורת רבה והמתיחות בינו לבין שר הביטחון לבון גברה. בסופו של דבר, ובגלל סיבות רבות נוספות, התפטר לבון מתפקיד שר הביטחון ב-2 בפברואר 1955 ודוד בן גוריון חזר לתפקיד.
עוד קודם לכן, ארגונים בינלאומיים הציעו לח"כ פייגה אילנית, אמו של אורי אילן לפעול לשחרורו, בשל היותה של אילנית חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם". בסוף כולם חזרו לאחר כשנה ורבע בשבי – חוץ מאורי.