בתאריך כ"א כסלו חל יום פטירתו של הרב צבי פסח פראנק, שנפטר בתאריך זה בשנת תשכ"א.
הרב פראנק כיהן כרבה של ירושלים משנת תרצ"ו עד לפטירתו. שנים אלו היו משמעותיות ביותר ליישוב היהודי בארץ ישראל, תחילתן בשלטון המנדט הבריטי וסופן בשלטון יהודי בכינון מדינת ישראל. בשנים אלו, בהן עוצבה דמותה הדתית-רוחנית של מדינת ישראל, היה הרב פראנק לעמוד התווך המרכזי בהבעת עמדה ברורה ביחס לסוגיות שעמדו על הפרק בימים ההם.
כבר מגיל צעיר נצרבה בו התודעה ליישוב הארץ. אביו היה מראשי אגודת 'חיבת ציון' שנוסדה בקובנה, אגודה ששמה לה למטרה לקדם את רעיון יישוב ארץ ישראל באמצעות רכישת קרקעות, ובין-היתר רכשה את אדמות ה'חאן' בחדרה, שם השתכנה המשפחה.
לאחר זמן עבר לירושלים והחל את לימודיו בעיר, אך לא שכח את ה'עם שבשדות'. בעקבות מצוקת תלמידי החכמים הצעירים שלא נמצא להם מקום הוראה בעיר, הוקמה אגודת 'בני תורה' שמסמכיה נחשפו רק לאחרונה, ומהם עולה שמטרתם הייתה לצאת מחוץ לגבולות הישוב הישן ולהתערות בישוב החדש בהקמת מושבות חקלאיות ושליחת רבנים למושבות הקיימות. הרב פראנק היה חבר פעיל באגודה זו, ועקרונותיה לא היו זרים לו.
הוא המשיך לראות את השילוב בין התורה וההתיישבות, עת בה הקים את 'מדרש בני ציון', בית-מדרש ללימוד המצוות התלויות בארץ, בו ילמדו תלמידי-חכמים נושאים אלו שנזנחו במידה מסוימת בשנות הגלות, ועתה עם שיבת ישראל לארץ התעוררו שאלות מהשטח שיש לתת עליהן מענה הלכתי. הרב פראנק מספר על אנשי גוש-עציון שעלו לירושלים לבית-המדרש: 'מה נפלא היה המחזה שהעמלים כל היום בזיעת אפים, אחרי עבודה קשה ומפרכת תחת השמש הלוהטת, באיזה גבורה וקדושה עילאה נסבו לשולחן אחד לקביעות עיתים לתורה בשמחה ואהבה רבה. זכורים לנו היטב חבילות שאלות כמעט בכל מקצועות התורה להלכה ולמעשה שהגיעו מהם תמיד'.
תורת בית המדרש התכנסה בסדרת ספרים 'כרם ציון', שם מרוכזים בין היתר פסקיו ומאמריו של הרב פראנק. כמו-כן, תשובותיו ההלכתיות פרוסות על-פני סדרת השו"ת שלו, 'הר צבי'. סדרת ספרים נוספת של הרב היא 'מקראי קודש' על המועדים, שם העלה על הכתב את המפגשים שנערכו בימי החגים בביתו עם תלמידי החכמים בירושלים.
אחת השאלות שעלו לדיון בראשית קום המדינה, לאחר מלחמת השחרור, הייתה שאלת מעמדם ההלכתי של נכסי הערבים שברחו בעקבות כיבושי צה"ל והותירו אחריהם רכוש רב. ממשלת ישראל מינתה 'אפוטרופוס לנכנסי הנפקדים' לשמור על נכסי הערבים במטרה שכשישובו למקומם יושב להם הרכוש.
הרב פראנק נשאל למי שייכים המטעים והפירות שבשטחי הכיבוש? לשאלה זו השלכה הלכתית, שכן אם הם שייכים לערבים אסור לקחת את היבול, אך אם היבול עבר לבעלות ישראל ניתן לקטוף את היבול ולהפריש ממנו תרומות ומעשרות.
הרב הראשי לישראל דאז, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, טען שהעמדת המדינה אפוטרופוס לשמירת נכסי התושבים מעידה שהם-התושבים לא התייאשו מרכושם ומתכוונים לשוב לאחר המלחמה, וכן המדינה מעוניינת בכך ואינה מתכוונת לכבוש את המקום. לעומתו טען הרב פראנק, שהרכוש שייך לכובש, מדינת ישראל, וכיון שמעתה הוא רכוש יהודי יש להפריש מהיבול תרומות ומעשרות וכן לטבול את הכלים שהותירו אחרים התושבים. מחלוקתם נשענת על מחלוקת הלכתית בגדר 'כיבוש מלחמה'.
אנו מכירים את 'דרכי הקניינים', שחפץ עובר מבעלות אחת לשנייה באמצעות מעשה קניין המלווה ברצון המקנה והקונה לעסקה. אבל בכיבוש מלחמה אין רצון של הנכבש לקניינו של הכובש, שהרי הוא אינו מעוניין שרכושו יעבור למי שכובש אותו. מכאן ניתן להסיק שכיבוש מלחמה המעביר את הבעלות בנכסי הנכבש לכובש אינו חלק מגדרי הקניינים הרגילים המצריכים רצון הקונה והמקנה, אלא עצם המציאות בשטח בה הכובש משתלט על נכסי הנכבש ומונע ממנו את שליטתו בנכסיו מהווה הפקעת בעלות, גם כאשר הנכבש אינו מעוניין בכך. לעומת זאת ניתן לומר, שהחוקיות ההלכתית של כיבוש מלחמה היא רק להסיר את איסור הגזלה, אך עדיין נדרש מעשה קניין כדי לייחס את הרכוש לכובש. בכך כיבוש מלחמה הוא חלק מדרכי הקניין וגם לגביו יש צורך בהתייאשות הנכבש מנכסיו כדי שיעברו לבעלות הכובש, וכל עוד הנכבש לא התייאש אזי הכובש לא קונה.
הרב עוזיאל הסתמך על עמדת הממשל שהעמיד אפוטרופוס לנכסי התושבים שברחו, ולדבריו בכך הם לא התייאשו מרכושם ואין הכובש קונה אותם. לכן היבול והרכוש שייך לתושבי המקום שעזבו ומקווים לשוב. לעומתו סבר הרב פראנק, שכיבוש מלחמה אינו ככל הקניינים, והבעלות עוברת בעת הכיבוש גם כאשר הנכבש אינו מעוניין בכך. העמדת הממשל אפוטרופוס לנכסיהם אינה מהווה אלא הצהרה דיפלומטית ואינה יכולה לקבוע את המציאות בשטח.
לאחר תשובת הרב פראנק המבחינה בין הצהרת הממשל למציאות ההלכתית בשטח, כתב תלמידו הרב אליעזר יהודה ולדינברג: 'מתוך הסתכלותו בחוכמת חיים בהליכות בני אדם במחשבותיהם ועלילותיהם הכיר והבין מתוכם ועל ידם הליכות תורת אל-חי הן בחלק ההלכה והן בחלק האגדה והמחשבה... זאת ידע גם ידע מערומי בני האדם, היחיד והציבור, שמערימים הרבה פעמים מסיבות שונות על-פני המציאות הנכונה ומעלים עליה צעיף של אמת מדומה, ולחדור פנימה אל נקודת האמת כדי לדון דין אמת לאמיתו... זוהי הוראת אמת לאמיתה של המציאות'.