נראה שאחת מהמילות המדוברות ביותר בישראל בשנה האחרונה עקב השביעי לאוקטובר היא 'גבורה'.
מאות חיילים שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ והקריבו את החיים שלהם כמו גם מילואימניקים שעזבו את משפחתם נשותיהם וילדיהם ורצו למערכה, הציבו לכולנו רף חדש וכמעט בלתי עביר של התנהגות השראה ויציאה מהעצמי בשביל לתת למען הכלל.
אחת מהדוגמאות האהובות עליי בכל פעם שאני מעביר שיחה מול תלמידים מביאה את דמותו של סטניסלב ייבגרפוביץ' פטרוב שהיה קצין בדרגת סגן-אלוף בכוחות ההגנה האווירית של ברית המועצות.
פטרוב זכה לפרסום כאשר החליט ב־26 בספטמבר 1983 להתעלם מהתרעה מפני מתקפת טילים מצידה של ארצות הברית, תוך חריגה מההוראות המקובלות, בנימוק שמדובר בהתרעת שווא. תחשבו רגע על הסיטואציה הבלתי אפשרית שבה היה נתון פטרוב:
הוא יושב לבד בלילה מול המסך כאשר לפתע נורות האזעקה האדומות מתחילות להבהב והסירנה לילל.
פטרוב, שבדיוק לרגע הזה הוכשר בכל שירותו הצבאי מצא את עצמו ניצב למול הדילמה של חייו:
אורות האזעקה מבשרים בעצם על שיגורם של טילים בליסטים גרעיניים מוושינגטון למוסקווה. הוא חייב ללחוץ על הכפתור האדום בכדי לשגר טילים גרעיניים רוסיים לכיוון ארצות הברית. בכך בעצם, יודע פטרוב שיפתח במו ידיו מלחמת עולם שלישית שתגרום לעשרות מיליוני הרוגים. מצד שני ייתכן ובכלל מדובר בטעות...מה הוא בדיוק אמור לעשות?
וגם אם מדובר בטעות, מי בדיוק ערב לו שהוא לא הולך לשלם על כך בקריירה שלו, בעובדה שבעצם הפר את ההוראות המאוד ברורות ומפורשות שקיבל לצבא מהצבא הרוסי שלא בדיוק מתאפיין בעיגולי פינות.
פטרוב מחליט ללכת עם הקול הפנימי שלו ולא ללחוץ על הכפתור האדום גם במחיר סיכון והקרבת הקריירה האישית שלו שלא לומר סיכון חייו. האנושות ניצלה. ולא בתור מטאפורה.
בכל פעם שאני שואל את התלמידים בשיחה: כמה מכם היו לוחצים על הכפתור האדום וכמה היו מתנהגים כמו פטרוב אני נדהם מכמות האנשים שאומרים לי בהתנצלות שככל הנראה מההיכרות האישית שלהם הם היו לוחצים על הכפתור האדום גם במחיר מותם של עשרות מיליוני בני אדם.
בכל זאת החיים האישיים שלהם חשובים להם יותר... אולם פעם אחת כשהעברתי שיחה, שאל אותי אחד מהתלמידים: "תגיד לי, אתה נותן לנו דוגמאות מפוצצות. אבל להרים חתיכת טישו במסדרון או לדאוג לזה שכל הכיסאות יהיו למטה בכדי שלמנקה יהיה יותר קל, זה לא גבורה?"
נדהמתי מהנער הזה. אחרי השיחה ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "תגיד לי, מאיפה נתת לי את היציאה הזו? אתה לגמרי צודק!"
ואז לא יכולתי שלא להיזכר בנער אחר שפגשתי במסדרון האכסניה שהעברתי בה סמינריון והחלטתי לערוך לה את 'מבחן הטישו': מבחן הטישו זה מבחן שבו מניחים חתיכה של טישו על הריצפה ומחכים לראות מי מבין התלמידים יבוא וירים אותה. בדרך כלל הסיכוי הוא שנראה תלמיד אחרי תלמיד שפשוט עוברים מעל לחתיכה ומתעלמים ממנה.
אז הנחתי את הטישו והסתכלתי לראות מי מבין הנערים שהרגע שמעו שיחה על סולידריות חברתית מתכוון להתעלם מהטישו ומי להרים את החתיכה.
אחרי חמש דקות אני קולט תלמיד אחד שנעצר, מסתכל, מתכופף ומרים את הטישו. מהר ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "תגיד, מה קרה שעצרת והרמת את הטישו?".
התלמיד הסתכל עליי ואמר לי: "אולי בשבילך זו חתיכת טישו. בשבילי זה הכאב והדמעות של סבתא שלי שהייתה מנקה עד לשעות המאוחרות ובכל פעם שהייתה חוזרת לבית הייתה נאנחת מכאבים על הגב שלה בגלל תלמידים מנוזלים שלא היה איכפת להם שאשה מבוגרת מתכופפת".
בסוף השיחה אגב, ניגש אליי תלמיד ואמר לי שהוא דווקא מכיר את 'מבחן הטישו' ושפעם אחת הוא שם אותו בתחילת היום בחדר המורים שלנו.
בסוף היום הוא נכנס והוציא אותו. מסתבר שגם שם אף אחד לא טרח להרים אותו. גם אני.
לעילוי נשמת אליעזר הכהן בוצר ז"ל, זמר, יוצר ואיש של אמת.