סיפורי ניסים תמיד מרגשים אותנו. הם מזכירים שמעבר למציאות היומיומית והטבעית מסתתרת השגחה פרטית שמלווה אותנו בכל שעל.
בתקופה רוויית ניסיונות ואתגרים, מתנוסס הנס כקרן אור באפלה ומזכיר לנו את כוחה של האמונה וגבורת הרוח.
לקראת חנוכה אספנו סיפורים שמעידים על כוח עמידה יוצא דופן, על אמונה שמנצחת את הפחד וגוברת על כל משבר. רגעים שלא רק נותנים תקווה, אלא גם מדגישים את עוצמתן של נשים שמאחורי כל משבר, גם בצל האימה, ידעו למצוא את האור, את הנס, ואת הדרך להמשיך קדימה.
במרחק נגיעה
"בחודש מרחשוון האחרון עמדתי בתחנת אוטובוס בצומת שילה", מספרת בתיה אורלינסקי (26) מאריאל. "פתאום שמעתי בום חזק. אני מסתכלת ומבינה שמחבל נכנס בי עם האוטו שלו. נפלתי לכביש וקלטתי שנפצעתי ברגל. אחרי כמה שניות אני רואה את המחבל פותח את הדלת, מארגן משהו באוטו ומוציא מברג. בתושייה גדולה שאני לא יודעת להסביר אותה - קמתי והתחלתי לרוץ. הוא רץ אחריי במרחק נגיעה. כל הדרך צעקתי 'מחבל, פיגוע'".
בנס, היה מישהו ברכב שעמד ברמזור, ולמרות שהחלונות היו סגורים הוא שמע את הצעקות של בתיה ויצא והחל לירות במחבל. "היו לו כמה דקות להבין לאן הוא יורה כי המחבל ואני היינו מאוד קרובים זה לזה והוא לא רצה לפגוע בי. הוא עשה זאת בגבורה גדולה, וניצלתי בזכות הצעקות ובזכות העובדה שהוא היה שם באותו רגע.
"המחבל נוטרל. לקח שבע דקות עד שהגיעו כוחות, והייתי כמה דקות לבד. כשהגיעו הכוחות המשכתי לרוץ בבהלה ומישהו בא ועצר אותי, הרגיע אותי ואמר לי: 'נגמר האירוע, את גיבורה, יצאת מזה'. אחר כך נסעתי לבית חולים בירושלים, והיום אני בבית במנוחה עם כאבים ברגל. אני לא יכולה לדרוך עליה, יש לי פצעים פתוחים, הכול נפוח".
בתיה מוסיפה שמההתחלה היא הבינה מה קרה לה ואת גודל הישועה. "מחזקת אותי ההודיה על הנס שזה נגמר ככה ולא בכך שחלילה היו מגיעים להלוויה שלי. אני בוחרת להסתכל על הטוב ולהודות על הנס. אנחנו משפחה של נפגעי טרור, אז הרגשתי את האנשים שהיו שם מלמעלה שומרים עליי.
"אני כעת בתהליך של החלמה, הנפש והגוף שלי צריכים ריפוי וזה ייקח זמן. יש לי משפחה חמה שעוטפת אותי וחברות טובות שעוזרות לי. הכי קל ליפול לתוך הקושי והתסכול, אבל אני לא רוצה להיות שם. ה' שלח אותי כשליחה להיות שם, לעבור את זה, ואני מתחזקת מהכוחות שבי ומתפללת לבשורות טובות.
"שאלו אותי אם אמשיך לנסוע בדרכים הללו ואם אפחד לנסוע לירושלים ואמרתי שלא. אני לא מפחדת, אני אעשה את הדרך הזאת שוב. ה' איתי. צריך להמשיך ללכת בראש מורם כי זאת הדרך שלנו, אנחנו לא צריכים לפחד".
החלטה גורלית
יאיר (שם בדוי) הוא חייל גולני שמשרת בסדיר. הנס שלו התרחש לפני כמה חודשים, כשהיה בבסיס של החטיבה. "הוא היה עייף מאוד לאחר יום קשה", מספרת אימו יעל, "ולכן לא היה בטוח אם כדאי לו ללכת קודם לישון בבסיס, ואז לצאת לפעילות עם החברים, או שאולי עדיף לו להצטרף לחבר'ה ולצאת איתם לפעילות למרות שהוא מרגיש מותש. בסופו של דבר, החברים הצליחו לשכנע אותו להצטרף אליהם. הם יצאו מחוץ לבסיס, ומיד אחרי שיצאו שמעו לפתע בומים חזקים מאוד באוויר".
כשחזר לבסיס הוא הבין כמה ההחלטה הזאת הייתה קריטית: "כתב"ם פגע בבסיס בדיוק במקום שבו היה אמור להיות, בחדר שבו היה אמור לישון, במיטה שלו. הוא ראה את הקרוואן עולה באש. נס שאף אחד לא היה שם בחדר. יום למחרת, כשהוא חזר לבסיס והתחיל לבדוק את פרטי האירוע, אחד מחבריו פתח את התפילין שלו, ובכיסוי של התפילין של ראש הוא מצא רסיס. נס מטורף שהתפילין ניצלו. רסיס נוסף נמצא בכרית של חבר אחר שרצה לישון איתם שם.
"זהו נס בולט שאי אפשר להתעלם ממנו, ה' הציל אותו. הבן שלי הבין שזה משהו שיוצא מגדר הרגיל, אבל אותי זה לא הפתיע. הרי בכל פעם שהוא חוזר מלבנון ומעזה הוא אומר ברכת הגומל וזה מרגש. אני מקבלת אותו במתנה בכל פעם מחדש. אנחנו חיים בתפיסת עולם שכל מה שה' עושה וכל מה שקורה הוא לטובה. צריך להפנים את הדברים הטובים ולזכור אותם. אף מהדורת חדשות לא נפתחת בידיעה שחיילים שבו הביתה בשלום, אבל צריך להסתכל על זה ולשמוח בכך, לדעת שיש טוב בעולם ובמציאות העכשווית. הטוב לוקח את הרע בסיבוב והוא ינצח בסופו של דבר".
רק להחזיק באמונה
ראשיתו של הנס של רננה קהלני (34) מתקוע התחיל בחנוכה אשתקד. "לפני המלחמה התחלנו טיפולי פוריות, ואמרו לנו מראש שאין מצב להחזיר שני עוברים. בחנוכה כתבתי על פתק שהנחתי עם החנוכייה לאחר החג שנגד כל הסיכויים אני מבקשת מה' שיזכה אותנו בתאומים, בן ובת. ביום החזרת העוברים הרופא הסכים פתאום להחזיר שניים. ברוך ה' נפקדתי לאחר הרבה שנים של תפילות ושל בקשות, נגד כל הסיכויים. אף רופא לא נתן לזה סיכוי".
ההיריון לא היה פשוט בשבילה. "סבלתי מהקאות וירדתי 20 קילוגרמים. ואז פרצה המלחמה, ותוך כדי הסערה שכל המדינה נמצאת בה והרבה חיים שאיבדנו, אני מתחילה לייצר חיים בתוכי. אני מקיאה ומרגישה רע. היה חשש להיריון, הייתי צריכה לשכב ולא לזוז מהמיטה. נוסף על כך סבלתי ממחלה באגן במהלך ההיריון והדבר אילץ אותי להיות על כיסא גלגלים כל סוף ההיריון".
בשבוע 36 היא ילדה תאומים, בן ובת. "היינו בפגייה עם הבן במשך שבוע ועם הבת חודש וחצי. היא עברה מסע לא פשוט, וברוך ה' יצאנו משם בשלום".
"ה' כול יכול, זה נס שזה קרה", מדגישה רננה. "אין דרך אחרת להסביר איך דווקא דרכי הגיעו חיים חדשים לעולם, בזמן שבעולם אבדו הרבה חיים במלחמה. המון אנשים התפללו ונשים עשו הפרשות חלה בשבילי והרגשתי שהתפילות משפיעות למעלה, להחזיק בתפילה ובאמונה שאנחנו לא מבינים כלום בעולם ואין לנו שליטה וגם כשנראה שהמציאות סוגרת עלינו הכול יכול להשתנות.
"אני מרגישה שהסיפור שלנו הוא לא סיפור אישי שלי, הוא קרה לנו כדי לבשר לעולם שיש תקווה. שיש אור. אח שלי נפצע בלבנון והתאומים היו נקודת אור, כולנו התרגשנו מהבשורה על ההיריון. שואלים אותי הרבה איך יש לי כוח אחרי ניסיון קשה, ואני עונה: יש לי פה שליחות, והסיפור שלי הוא לחזק אנשים ולתת להם תקווה דרך הסיפור שלנו. תקווה לעם שלנו שננצח גם כשנראה שהכול סוגר עלינו. תקווה שנזכה למציאות של חיים, של שמחה ושל בריאות. הדרך לא קלה אבל מחזיקים בתקווה ובאמונה".
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה כסליו
