אין חדש תחת השָמָש

אומרים ששנה ומשהו אחרי תחילת המלחמה נקלע היישוב היהודי בארץ ישראל למשבר לא פשוט.

זאת אומרת המשבר היה שם עוד לפני שמתתיהו החשמונאי הכריז על המרד, כי במשך שנים לא מעטות העם היה חצוי בין מי שחלמו על חידוש ימינו כקדם והאמינו שאין הדבר תלוי אלא בי (ולכן נקראו לפעמים בי־ביסטים), ובין אלו שרצו להיטמע במרחב הגלובלי ברוח תרבות המערב והדמוקרטיה ההלניסטית, שבה כולם היו שווים חוץ מאלה שהיו שווים יותר.

אבל כשהסלאוקים הרצחניים עלו על ירושלים, החריבו יישובים, טבחו ביהודים וחטפו גברים, נשים וטף, התאחדו היהודים סביב התובנה שרק ביחד ננצח, ומיד החלו לריב איך בדיוק נגיע אל הניצחון הזה, כדי לא להיות מאוחדים יותר מדי.

למרות הנחיתות המספרית ונקודת הפתיחה הזוועתית, הצליחו המכבים להפוך את הקערה על פיה והסבו לאויב אבדות כבדות ומפלות אסטרטגיות בדרום, במרכז ואפילו בצפון, בעודם מנצלים את העובדה שאנטיוכוס הרשע נקלע למשבר ועזב את סוריה כדי לבקש עזרה מממלכת פרס העוינת. אבל דווקא אז החלה לכרסם בעם התחושה שמשהו קצת תקוע – הסלאוקים עדיין שלטו בירושלים, החטופים עדיין היו נתונים בצרה ובשביה, האנטישמיות בתפוצות צמחה לממדים מבהילים, והצבא הקטן והחכם נמתח עד קצה גבול היכולת והתקשה לעמוד בנטל.

החשמונאים היו חייבים להרחיב את הצבא כדי לעמוד באתגרים הרבים, במיוחד לנוכח העובדה שלא מעט מכבים נשחקו ורצו לחזור הביתה, שלא לדבר על נשותיהם הגיבורות שממש כרעו תחת העומס. לא עזרו גם כל מיני מכביסטים לשעבר (שבכלל היו אוהדי הפועל) ששוב התחילו לדבר על סרבנות ומלחמת אחים והאשימו את המכבים בטיהור אתני נגד הסלאוקים המסכנים, שבסך הכול ניסו למנוע מהיהודים שלושה דברים: לשמור שבת, לעשות ברית מילה ולחיות.

אילו מיסים עדיפים

לאור התרופפות השורות פנו המכבים אל הלשעברים וניסו להבין מה בעצם הבעיה שלהם.

"אתם", אמרו הלשעברים, "אתם משיחיים, אתם פשיסטים, ואתם שמים על המדים שלכם פאצ'ים של בית המקדש".

"כי אנחנו רוצים לטהר אותו ולהשיב את הכבוד הלאומי. הרי על מה אנחנו נלחמים פה? על הרוח, על המסורת, על הזכות והחובה להיות עם חופשי בארץ ציון וירושלים".

"ולכן כבר מזמן היה צריך להפסיק את המלחמה ולחתור לעסקה כוללת".

"ולתת לסלאוקים לרמוס אותנו?"

"אוי אוי אוי, אז לא ירשו לכם לקדש את החודש, מי ישמע".

"אנחנו שמענו, וזה רע מאוד. ואל תשכחו שהסלאוקים אומנם מטילים גזירות רוחניות, אבל על הדרך גם טובחים בנו, לוקחים את הנשים והילדים שלנו לעבדות ומטילים עלינו מיסים כבדים".

"לא, כי המיסים של סמוטריץ' ממש עדיפים. אגב, מה עם החרדים?" אמרו חברי האליטה הלשעברית והמשיכו לצעוק מילים יווניות כמו דמוקרטיה, גלובליזציה, דמוניזציה ודה־מורליזציה.

"מה עם החרדים באמת", אמרו המכבים והלכו לדבר עם התנאים שהיו מסובין בבני ברק ומספרים ביציאת מצרים כל הלילה, אבל לא מצאו אותם כי הסיפור מההגדה התרחש רק איזה מאתיים שנה אחר כך. ורבי עקיבא באמת שלח את תלמידיו למלחמה ובעצמו היה נושא כליו של בר כוכבא, אבל הבני־ברקים בגדול פחות זרמו עם קריאת המצוקה של המכבים, אם כי יצאו לקראתם ברוב עם, חסמו לכבודם את כביש גהה ובירכו אותם בברכת "נמות ולא נתגייס".

בחינה של לייוי

"איך ייתכן שאתם לא מצטרפים אלינו?" גירדו המכבים בקסדותיהם, "יש פה עזרת ישראל מיד צר מובהקת, מלחמה נגד הסלאוקים שרוצים לעקור את היהדות מן השורש".

"ברי ושמא, ברי עדיף", ליטפו הבני־ברקים את זקניהם, "לגבי הסלאוקים צריך עיון, לגבי החשמונאים לית מאן דפליג שהם רוצים להוציא אותנו לשמד".

"החשמונאים רוצים להוציא אתכם לשמד?!"

"פשיטא. הם כופים על החיילים לחלל שבת".

"החשמונאים פסקו לחיילים שאם תוקפים אותם בשבת הם חייבים להילחם. זה לא שמד, זה פיקוח נפש".

"זה פסק חדש, וחדש אסור מן התורה. ואנחנו בכלל שבט לוי שפטור ממלחמה".

"ספרו את זה לחשמונאים, שהם גם לוויים אמיתיים וגם מנהיגים את המלחמה".

"מהיכי תיתי, הרי אין מצווה להילחם נגד גזרות שמד רוחני, רק למסור את הנפש".

"של מי?"

"לא שלנו".

"ולכן תילחמו כדי לא להילחם עם המכבים שמוסרים את נפשותיהם מול הסלאוקים שרוצים להוציא את כולנו לשמד?"

"גם מרדכי היהודי לא התגייס לצבא".

"מרדכי חי בגולה".

"גם אנחנו".

"זאת אומרת שנגד גזירות שמד ממשי, כמו של המן, כן צריך להילחם?"

"צריך להתפלל, כמו יעקב אבינו".

"יעקב אבינו התכונן גם למלחמה".

"אבל בסוף לא נלחם".

"הבנים שלו כן".

"נו, אז אתם רוצים להיות כמו שמעון ולוי?"

"אתם אמרתם שאתם שבט לוי!"

"בחינֶה של לֵייוִי. ממה נפשך, הרי ידוע שכל מי שהולך לצבא יוצא משם מזרוחניק".

"שזה תורה, עבודה וצבא. כמו יעקב אבינו".

"נו נו, תכף תגידו שיעקב אבינו הלך עם כיפה סרוגה. אנחנו שומרי התורה, אנחנו פך השמן הטהור שצריך לשמור עליו מכל משמר".

"אבל עוד לא מצאנו אותו".

"את מי?"

"את הפך".

"למי קראתם פח?"

"חברים, אתם משווים את עצמכם לפך השמן שאנחנו נמצא בזכות המלחמה שאתם לא מוכנים להצטרף אליה".

"נו שכוייח, צדיקים מלאכתם נעשית וכו'. רבי חנניה בן עקשיא, קדיש".

ההמשך ידוע: המכבים המשיכו להילחם בעוז, גירשו את הסלאוקים מהר הבית, טיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך – בירושלים, בעזה, בלבנון, אפילו בכתר החרמון, מה שקוראים בטעות "הגולן הסורי". וכך בחנוכה הזה הגולן יאיר, ואולי יקרה נס ואפילו יאיר גולן. זאת אומרת אולי הוא יהיה פחות חשוך. זה הרי חג של ניסים, ושל אור, אז למה שלא לכולנו יאיר לפיד. ויאיר נתניהו. יש עוד משחקי מילים על אור, אבל אני אחשוך מכם כדי לא להחשיך עליכם (סליחה, לא יכולתי להתאפק).

ואם נדמה לכם שההיסטוריה חוזרת ומעשה אבות סימן לבנים, אתם לא טועים. הלוחמים של ימינו הם לגמרי המכבים של פעם – מסורים, אמיצים, מעטים מול רבים. אם כי יכול להיות שהמעטים הם אלה שקפצו להילחם והרבים הם אלה שפחות. איך אומרים, בימים ההם בזמן הזה. או כמו שהנרות קוראים לזה, אין חדש תחת השָמָש.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com