לאחרונה צפיתי בסרט "מיום כיפורים שעבר..." המוקרן בימים אלו במתנ"סים ברחבי הארץ. ממליץ בחום. הסרט נוצר ביוזמת ישיבת הר עציון, שפנתה לפני יותר משלוש שנים לבמאי נעם דמסקי בבקשה ליצור סרט על קורות הישיבה ותלמידיה במלחמת יום הכיפורים, לקראת ציון 50 שנה למלחמה ההיא.
אחרי הטבח של שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, כאשר הסרט היה בשלבי עריכה אחרונים, יוזמי הסרט עצרו את ההפקה כדי לעשות חושבים. לבסוף החליטו להוסיף לסרט קטעים וראיונות מהמלחמה הנוכחית, כך שבתוצר הסופי יש למעשה שני מוקדים השזורים זה בזה: קורות הישיבה ותלמידיה במלחמת יום הכיפורים וקורותיהם עכשיו, 50 שנה אחרי. דגש מיוחד הושם על הנופלים מקרב תלמידי הישיבה וכן על סיפורו האישי של אלישע מדן, בנו של ראש הישיבה הרב יעקב מדן, שנפצע קשה בתחילת המלחמה.
אחת הסצנות הארוכות והמרשימות בסרט היא ריאיון עם הרב יעקב מדן, שנערך כמה חודשים לפני שבעה באוקטובר, בנקודת תצפית המשקיפה על סוריה ברמת הגולן. הרב מדן מתאר באוזני המראיין את הקרב שניהלו הוא וחבריו 50 שנה קודם לכן נגד הטנקים הסוריים ששעטו לעברם, בדיוק במקום שהוא עומד בו. סיפור גבורה ומסירות נפש למען עם ישראל, פשוטו כמשמעו.
לפני הסרט ואחריו דיברו כמה אנשים הקשורים לסרט או לישיבה, בהם הבמאי שסיפר שבגרסה המקורית - אותה גרסה שהייתה בשלבי עריכה אחרונים לפני שבעה באוקטובר - הריאיון עם הרב מדן לא הופיע. לדבריו הוא גנז אותו משום שהרב מדן הפגין בו, לטעמו דאז, יותר מדי פאתוס הרואי. הבמאי חש שלמרות ניסיונותיו הוא לא הצליח לחלץ מהרב אמירות אותנטיות־אישיות יותר: על רגשות מורכבים, לבטים, קשיים, פחד, רגעי ייאוש וכדומה.
כל מאמציו בכיוון זה כשלו, הרב מדן המשיך בשלו, בהרצאה מלאת שלהבת קודש - כפי שרק הרב מדן יודע - על מסירות נפש, על רוח הקודש ששרתה בקרב הלוחמים, על גבורה ישראלית. איפה הרובד האישי, חשב דמסקי אז, והוסיף עוד פנינה: לאחר הריאיון, הושאר המיקרופון האלחוטי בטעות על צווארון חולצתו של הרב מדן, והוא שמע אותו כעבור כמה דקות בשיחת טלפון עם אשתו: "הבמאי ניסה להוציא ממני דברים אחרים... לא נתתי לו". השאר היסטוריה: בעקבות שבעה באוקטובר שינה הבמאי את דעתו, והסצנה שהייתה מיועדת לגריסה הפכה לאחת הסצנות המרכזיות בסרט!
אחרי הבמאי עלה על הבמה רב ואיש ציבור שלחם במלחמת לבנון הראשונה. תורף דבריו היה באופן מוצהר הניגוד בין המסר שביקש הרב מדן להעביר ממלחמת יום הכיפורים לבין מה שהוא חווה במלחמת לבנון הראשונה. הוא דיבר על ייאוש, על תחושת השפלה, על חוסר ודאות - בדיוק האותנטיות האישית שהייתה חסרה, לכאורה, בדברי הרב מדן. בהמשך הוא לקח את כל התחושות האלה גם למלחמה הנוכחית: מי יודע לאן כל זה מוביל, אנחנו לא יודעים אם ננצח, אין תעודת ביטוח על כלום וכן הלאה.
אין לי ספק שהדובר מסר את נפשו בהגנה על עם ישראל. ועם כל זאת, התקשיתי לשמוע את הדברים. הצטערתי לראות איש ציבור מקרב הציונות הדתית שבוחר, בשם האותנטיות, לדכא את רוח העם במקום לרומם אותה. מה גם שאחרי שנה ורבע של מלחמה יש לנו סיבה להודות באופן אותנטי ביותר לקב"ה על הניסים שקרו לנו. מי פילל לפני שנה שכך יהיה: חיסול הנייה, הביפרים, חיסול נסראללה וכל צמרת חיזבאללה, כנ"ל סינוואר וכמעט כל חבר מרעיו, השמדת צבא סוריה בלי נפגעים בצידנו, בחירת טראמפ לנשיא ארצות הברית, גם איראן נראית על הקרשים, שכחתי משהו?
אולם לא רק הדכדוך הלא מוצדק נוכח המצב היום הפריע לי בערב הזה. כל הדוברים, כולל מנחה הערב, נשאו בסוף דבריהם תפילה על פחות או יותר כל מה שאנחנו מייחלים לו: על חזרת החטופים, שהחיילים שלנו לא ייפגעו, שהקב"ה ישים קץ לצרותינו, שנחיה בשלום. ואני מחכה כל הזמן, אולי יבוא עוד משהו? אבל לא בא: אין תפילה על ניצחון במלחמה זו שנכפתה עלינו. לא על ניצחון מוחלט וגם לא על ניצחון לא מוחלט. כאילו ניצחון היא מילה מגונה. בסוף האירוע ניגשתי למנחה כדי להעיר לו על כך. הוא חשב רגע ואמר לי שאני צודק. אני מקווה שבהקרנות הבאות בהנחייתו הדבר יתוקן.
העובדה שגם בין אנשי שלומנו פשט - ולא רק בגלל החטופים והנופלים - שיח של דכדוך, על חשבון ההודאה לקב"ה על הניסים והנפלאות שקרו לנו בשנה האחרונה וכן על חשבון התפילה שעינינו תחזינה בניצחון על הרוע, מטרידה אותי מאוד.
כדאי ללמוד מהרב מדן, איש אשר רוח בו, וגם מהרצל, איש החזון. בסיפור קצר בשם 'המנורה' משנת 1897 משווה הרצל את האיש אשר רוח המכבים בו לשמש שבחנוכייה: "בלילה הראשון הוא מדליק את הנר הראשון [...] וכל לילה הוא הולך ומוסיף [...] עד הערב השמיני, שבו דולקת כל השורה, כולל ה'שמש' ששימש להדלקת הנרות האחרים [...] כל זה משל להלהבתה של האומה. מתחילה נר אחד, עדיין אפלולית מסביב, והאור הבודד נראה עוד עצוב. אחר כך הוא מוצא לו רֵע, עוד אחד, עוד רבים. החושך מוכרח לסגת [...] שום תפקיד אינו נותן אושר יותר מתפקידו של שמש האור".
בתפילה שנהיה שמשי האור בזמן הזה ושהקב"ה ייתן לנו ניצחון על הרוע כבימים ההם, ושכל החטופים יחזרו. חג אורים שמח לכל בית ישראל.