
השבוע פורסמה כתבה על מפגשים שהתקיימו לאחרונה בין חברי קיבוץ בארי לתושבי גוש עציון.
בתוך הכתבה נחשפה תופעה רחבה שכבר עמדנו עליה לא מעט פעמים מתחילת המלחמה; תופעת ההתעוררות לשוב אל הזהות היהודית. הנה כמה טעימות קטנות מהכתבה:
"קוראים לי צ'יקו, אני מקיבוץ בארי, עוד מעט בן 80, אני במשבר זהות נוראי. בגדול, קיבוץ בארי היה קיבוץ שחשב שמאל. קיבוץ שחשב שמחר השלום עם עזה פורץ. והחמאס הרדים אותנו ונתן לנו אחת לפנים, התעוררנו. אני כבר לא יודע אם אני שמאלני, אני לא יודע מה אני, אני רק יודע שאני רוצה לכסח אותם... אני לא יכול לסלוח".
את סיפורו של אבידע בכר שאיבד את אשתו ובנו באותו יום נורא וגם נפצע קשה בעצמו, רבים מכירים. גם את כנותו יוצאת הדופן. ובכל זאת, דבריו בכתבה הזאת היו נוקבים במיוחד בכנותם:
אבידע בכר: "אני חושב שאחרי שבעה באוקטובר אנחנו, לפחות הדעות שלי, הן דעות שטיפה השתנו, כי אני חושב שלימדו אותנו משהו בשבעה באוקטובר. יש פה מלחמה..."
מראיין: "הדעות שלך על הערבים או הדעות שלך על המתנחלים?"
אבידע בכר: "שניהם. אני חושב שהדעות שלי שהמתנחלים, הם קיבלו מעמד של כבוד. של ציונים אדירים. אני אגיד לך דבר קשה: מזל ששבעה באוקטובר קרה בבארי. קשה מאוד אני אגיד לך את זה".
מראיין: "למה אתה אומר את זה?"
אבידע בכר: "כי אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה. אני אומר לך, הייתי אומר: 'מה הם גרים שם?', הייתי אומר: 'אולי מגיע להם'. הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם. מזל שזה קרה אצלי בבית, מזל שאת השיעור הזה – שילמתי עליו הרבה מאוד – מזל שאת השיעור הזה למדתי".
בריאיון לעיתון יתד נאמן השיב בכר לשאלה: "איפה על הסקאלה הפוליטית, אתה ממקם את הדעה שהיתה לך לפני הטבח?"
אבידע בכר: "בדיוק בקצה השני. אפילו את בארי הייתי מוכן לתת לפלסטינים בחינם, העיקר שיתנו לנו לחיות בשקט בשאר המדינה. לא הבנתי שאיתם לא יהיה לנו שקט ולא שלום, כי כל מה שמעניין אותם הוא לרצוח אותי. להחזיר את גוש קטיף זו היתה טעות. עלינו לחתור ליישב מחדש את עזה, ולשלוח את ה"בני דודים" למצרים. הגבול שלנו צריך להיות הים. בעיני, מהירדן עד הים צריך להיות הסלוגן שלנו, של היהודים, לא שלהם".
התשובה אל היהדות
סיפור התשובה של תושבי בארי הזכיר לי סיפור תשובה אחר. בסמוך לקונגרס הציוני הראשון (הקונגרס התקיים בעיר בזל שבשווייץ בין 29 ל־31 באוגוסט 1897 – א' עד ג' באלול תרנ"ז. יוזם הקונגרס ומנהיגו היה בנימין זאב הרצל), פרסם הרצל סיפור בשם "המנורה". הסיפור הקצר והקסום הזה, הוא למעשה מעין אוטוביוגרפיה של המחבר, יהודי מתבולל החוזר לחיק יהדותו בעקבות השנאה האנטישמית:
"היה היה איש, אשר הרגיש עמוק בנפשו את העוני להיות יהודי. תנאי חייו לא היו רעים כלל. פרנסתו היתה מצויה ברווח ומאושר היה במשלח ידו, שנתן לו את היכֹולת ליצור ככל העולה על רוחו. כי אמן היה האיש. למקור מחצבתו היהודי ולאמונת אבותיו לא שם לב זה כבר, בעת שהופיעה השנאה הישנה בנוסחתה החדשה. ככל יתר חבריו חשב גם הוא, כי תחלֹף עד מהרה. אולם המצב לא הוטב וילך הלך ורע, ודברי השטנה, אף אם לא נגעו אל עצמו ואל בשרו, הכאיבו לו מיום ליום ויהיו בנפשו לפצע אנוש זב־דם..."
הרצל מתאר כיצד גיבור הסיפור מחליט בצעד אמיץ, לשוב אל היהדות כדי להתגבר על אותה שנאה קמאית ליהודים:
"ויהי היום, וענות נפשו הפנימית, אשר טמן בחֹבו, הטתה את לבו לחפש ולדעת את מקורה, את יהדותו, ומה שאי אפשר היה לו בימים הראשונים הטובים, מפני שנתרחק ממנה כל כך, עלה לו עתה: התחיל לחבבה בכל לבבו ובכל נפשו. גם בדבר נטייתו המוזרה הזאת לא מִהר לבקש חכמה וחשבון, עד שתקפה עליו באופן, שיצאה מגדר הרגשה כהה ותהי לרעיון זך ובהיר, כי יש רק דרך אחת להִמלט מעני־היהודים, והיא: התשובה אל היהדות". כיצד הגיבו חבריו של אותו יהודי השב לשורשיו?
שיגעון לדבר
הרצל מתאר את יחסה של הסביבה לגיבור הסיפור כאדם שדעתו נטרפה עליו, גם אם לא לחלוטין. איך ינסה לפתור את בעייתו בכך שהוא רק מעמיק אותה?
"כאשר נודע הדבר לטובים שברעיו, שמצבם גם הם היה דומה למצבו, נדו לו בראשם ויחשבו, כי רוח רעה תתעהו. כי איככה זה ימלט איש מן הרעה בהוסיפו לחזקה ולהעמיקה".
גיבור הסיפור ממשיך בדרכו העצמאית, למרות התנכרות הסביבה למעשיו:
"אולם הוא חשב אחרת, כי העוני המוסרי מוחש כל כך, מפני שליהודים החדשים אבדה אותה תרופה, שהייתה בליבם של אבותינו הגיבורים. לעגו לו שלא בפניו, ואחרים לא חשכו ממנו שחוק גם בפניו, אולם הוא לא נתעה אחרי דבריהם הנבערים של בני אדם, שגם לפני זה לא היתה לו הזדמנות להוקיר את דעותיהם, וברוח שקטה נשא את דברי לעגם הרעים והטובים. ומכיון שחוץ מזה לא נראתה בו שום התנהגות של שטות, הסכינו לאט לאט לראותו מטפל ברעיונו המוזר, שאחרים תארוהו במלה יותר קשה, בשם שיגעון לדבר אחד".
למרות הדילמות, הלבטים והשאלות הלא־פתורות, מחליט גיבור הסיפור לחגוג את חג החנוכה שלא חגג עד כה מאז ילדותו. את הצעד הוא עושה גם כדי לחבר את ילדיו למורשת העתיקה שזנח:
"לפנים היה עובר על החג, המגיה אורו על החזיון הנפלא של המכבים ביפעת זהרם של הנרות הקטנים, ולא עלה על לבו לחֹג אותו. ועתה שִמש לו מקרה להכין לבניו זכרון יפה לימים יבֹאו. בתוך נפשותיהם הרכות אמר לטעת את האהבה למולדתם העתיקה".
והרצל מתאר בהתרגשות את הכנת החנוכייה על ידי גיבור הסיפור, מעניק לה משמעות חדשנית ומקורית בכך שהוא מפרש את המבנה שלה כעץ הפורש את זרועותיו ומעמיק שורשיו, ומספר על הנחת שרווה הגיבור כאשר ילדיו מזכירים את שמה, וכשהוא יושב עימם מדי ערב ומספר להם את סיפורו של העם היהודי לאורך הדורות. הוא אף מתאר עד כמה הייתה העברת המסורת משמעותית לילדיו, ובהמשך החלו גם ילדיו של הגיבור לספר לו, באור חוזר, מהדברים שקלטו מדברי אביהם, וכך בכל ערב הלך האור בחנוכייה ובלבבות והוסיף:
"לאור הנר השני חזרו הם ויספרו לאביהם, וסיפוריהם, אשר מידו היו להם, נדמו לו חדשים ויפים. למן אז היה שמח בכל יום לקראת הערב, שיהי אורו הולך ונוסף. הנרות הלכו ונתרבו במנורה, ויחד עם הילדים היה אביהם חולם לנוכח הנרות הקטנים. ולבסוף חזה לו יותר מאשר יכול או רצה להגיד להם, מפני שעלה עוד על כֹח השגתם".
דור המכבים
גיבור הסיפור מהרהר בכך שתשובתו אל חיק היהדות, מזכה אותו במה שלא שיער, ביופייה יוצא הדופן של המסורת היהודית:
"בשעה שגמר בלבו לשוב אל עמו העתיק ולהודות בפומבי על תשובתו זו, חשב לעשות מעשה, שיש בו מן היֹושר והשכל. כי ימצא לו בדרך תשובתו גם מקום למלא את תשוקתו אל היֹופי, כזאת לא פלל מראש. ומה שמצא לא קל בערכו. המנורה בנֹוגה נרותיה ההולך ורב הייתה דבר יפה כל כך, אשר למראהו נעורו מחשבות הרבה..."
את הסיפור מסיים הרצל במשמעות שהוא שואב ממראה המנורה, ורומז גם לתפקידו כמי שמסייע בהעלאת השלהבת בלבבות האומה:
"הגיע הערב השמיני, שבו דולקים כל הנרות, אף גם התשיעי, השמש הנאמן, שכל תפקידו הוא רק להדליק את האחרים. שפעת אורה הפיצה המנורה. עיני הילדים הפיקו נֹגה. ובעיני מיודענו היתה חזות הכל משל ודמיון להתעוררות האומה. בתחילה נר אחד, והנה עוד חֹושך, והנר היחידי עוד עצוב למראה. ואחריו ימצא לו חבר, ועוד אחד, עוד אחדים. האפלה כליל תחלוף. בראשונה יזרח האור לצעירים, לדלים, ואחרי־כן ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק, האמת, החרות, ההתקדמות, האנושות, היֹופי. וכשכל הנרות דולקים נשתומם ונשמח על המפעל שנעשה ואין כהונה המאשרת את בעליה כזו של השַׁמש בהיכל האור".
הקשר המיוחד של הרצל לחג החנוכה מופיע גם בתחילת חיבורו הנודע "מדינת היהודים":
"ומה גדול הכבוד הצפון לחלוצים המתנדבים לעבוד בעד הרעיון! אשר על־כן אני חושב, כי יצמח מתחתיו דור נפלא של יהודים. דור המכבים יקום ושב לתחיה."
צדק הרצל. דור המכבים שב וקם לתחייה.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר