פרופ' הרב יצחק כהן
פרופ' הרב יצחק כהןצילום: ערוץ 7

פרשתנו פותחת במילים: 'ויהי מקץ שנתים ימים'. הפסוק באיוב אומר: 'קץ שם לחשך'. מסביר מדרש בראשית רבה פט: 'זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום'.

המדרש תמוה. עולה ממנו כי שנתיים ימים בלבד היו ימי החושך של יוסף, ובסופם קץ שם לחושך. והלא יוסף קדם וישב בבית האסורים עשר שנים לפני כן, ובסך הכל ישב שתים עשרה שנה בבית האסורים?

אלא שיש ואדם יושב בחושך אך הוא רואה אור: כך היה יוסף בעשר שנותיו הראשונות בבית האסורים. השכינה היתה בכל מעשה ידיו. ויש ואדם יושב בחושך ורואה חושך: כך היה בשנתיים האחרונות שבהן חדר חושך בית האסורים לדלת אמותיו ולרוחו הפנימית.

מה ההבדל בין התקופות? בשנתיים האחרונות חלה ביוסף פחיתות בכח בטחונו בה', אחר שפנה לעזרתו של שר המשקים וביקשו: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה.". כפל הלשון, 'זכרתני... והזכרתני', מלמד על תלות בענין הזה. אמנם אדם מצווה לעשות השתדלות ולא לשבת בטל ולצפות לנס, אך באותה מידה אדם צריך לדעת שאין הוא תלוי באותה עזרה.

זהו רעיון מאוד יסודי בחייו של אדם המאמין בה', אך הוא כלל אינו פשוט לביצוע וליישום. מעין דואליות פנימית בנפש: מחד, לעשות השתדלות מלאה כאילו חלילה אין את השגחתו של בורא עולם ולא לסמוך עליו כלל. מאידך, גם לאחר כל ההכנות הטבעיות להאמין שלא בהכנות אלו תלויה ישועתנו, כי אם בהקב"ה בלבד.

את הרעיון הבסיסי הזה מלמד אותנו רבינו בחיי בהקדמה לפרשת שלח לך: "'סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה' (משלי כא). שלמה המלך יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו, ושימסור השאר בידי שמים, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס יימסר ביד אויביו. או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים. (והנה התפנית:) ואחר שעשה לו כל יכולתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה..."

באותה מידה שיש כפל לשון בהשתדלותו ('היתרה') של יוסף (זכרתני... והזכרתני), יש כפל לשון בתקוותו הנכזבת: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". על כך שואל הזוהר בפרשת מקץ (דף קצג): "כיוון דאמר ולא זכר שר המשקים, מהו וישכחהו? אלא וישכחהו אתר דאית ביה שכחה, ודא הוא קץ דסטרא דחשך. שנתים ימים מאי שנתים? דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה".

דברי הזוהר מרתקים: פחיתות הבטחון שחלה אצל יוסף הכניסה אותו למשך שנתיים ימים למצב של שכחת ה'. באותם שנתיים התקדם למצב של זכירת ה'.

הזוהר מקשר בין חושך לשכחה. שכחה במובן הרוחני משמעה אינני חווה מספיק את ה' בחיי, אינני משוכנע מספיק שה' משגיח ומנהל את חיי, אינני פועל בחיי כמי שמרגיש את נוכחותו של בורא עולם. אין הכוונה לשכחה במובן של 'אינני זוכר', אלא במובן של 'עד כמה אני חי לפי האמת הזו שאלוקים עמדי. עד כמה יש בי חיות רוחנית.'

לפי דברי הזוהר, יוסף נכנס למדרגת שכחה. הוא החל לפעול בדרכים של טבע ולהאמין רק בהם. לפיכך נתגלגל למצב שדרכי הטבע שליטים בו. שכחה כאן משמעה ריחוק, העדר זכירה, אין חוויה רוחנית נוכחת. לעיתים אנו יותר מידי מסתמכים על פעולותינו, כאילו אין בורא עולם. ממילא הקב"ה עלול להחזיר לנו באותה מטבע ולתת ליד המקרה לנהל אותנו. לקח זמן ליוסף לחזור לזכור את ה' ולראותו בבהירות.

הדברים מתקשרים לתורת יוון. לא בכדי פרשת מקץ תמיד סמוכה לחנוכה. אומר מדרש בראשית רבה על המילים בברית בין הבתרים: "וחושך - זה יוון שהחשיכו את עיניהם של ישראל, שהיו אומרים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל". כוונת הגזירות של היוונים היתה להחשיך עיניהם של ישראל, ולהשכיחם תורתך. אומר השפת אמת: "תורה דאית ביה שכחה".

היוונים ביקשו להחשיך את עיניהם של ישראל. לגרום להם להתנהל בדרך הטבע כאילו אין מציאות אלוקית. אל תראו ואל תזכרו. תורה שניתן ללמוד גם בגימנסיות ובאוניברסיטאות כחלק ממדע ולא כתורת חיים בעלת משמעות רוחנית גבוהה. ללא קדושה. ללא זכירה וקרבה. אין משמעות מעבר לידע.

אך תורה שהיא בבחינת ידע בלבד היא תורה שיש בה שכחה. היא אינה בונה את אישיותו של האדם. זה מה שביקשו היוונים לעשות. לכן הם טימאו את השמנים ולא שפכו אותם. כרוצים לומר, אין לנו בעיה שתדליקו נרות, אך אל תייחסו לכך קדושה וטהרה, אל תייחסו לכך משמעות אלוקית – רוחנית.

גם הנטיה הטבעית של האדם היא לשכוח ולא לזכור. כשאין זכירה אין קרבה. האור הבוקע מידי שנה בשנה מנר חנוכה מבקש לעורר בנו את המבט של 'מעל הטבע'. ומבקש להזכירנו מי מנהל את העולם באמת. המכבים זכרו, ולכן העזו לצאת לקרב, אבוד מראש בעיניים טבעיות. ואת זה אנו מבקשים להזכיר לעצמנו מידי שנה בשנה.

מה שקורה היום בזירות השונות מסביבנו, קריסת זרועות התמנון האיראני בזו אחר זו, הוא התגשמות הזכירה, הבאה לידי ביטוי במילים "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". מי היה מאמין שנשמיד את מרבית הצבא הסורי מבלי כדור אחד? בשירותי הצבאי כטנקיסט בתחילת שנות התשעים, מידי לילה, במסדר לפני השינה כל חייל בתורו, היה משנן בפני כולם ומזכיר לנו את הדרך לרמפות, מחשש שהסורים יפלשו ויפתיעו אותנו. הסבירו לנו שאנו נהיה רק הכוח הבולם, עד שיגיעו כוחות המילואים. פחדנו ממש. אולי כי לא זכרנו מספיק ...

להמשך הצלחת עם ישראל במערכתו באויביו, לע"נ הנופלים הקדושים במערכה על העם והארץ, ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי ומור חמי משה נחמיה.