
בימים אלה מזכה אותנו יוסי אחימאיר בספר חדש "המחצית השנייה" (הוצאת "ניצנים") ובו מאמריו השבועיים בעיתון "מעריב" במחצית השניה של השנה הראשונה למלחמת "חרבות ברזל".
ספר זה הוא המשך ישיר לספר המאמרים "מחצית השנה הראשונה".
אחת השאלות הקובעות בעיניי לגבי עיתונאים ובעלי טורים משמעותיים היא נקודת המוצא שלהם בדבר חיינו במדינת ישראל. האם הדיווח שלהם, וכמובן עוד יותר מכך הבעת דעתם, נעשית כמי שנמצא "בתוך "השיירה", או כמי שכבר משקיף עליה מבחוץ. אמת המידה היא איפוא לא מידתה של הביקורת (קשה ככל שתהיה) , אלא המוטיבציה שלה: האם לתיקון, האם מתוך דאגה לציבור, האם מתוך סולידריות, או האם הדברים הקשים נאמרים כבר מתוך זרות ונִכור כמישהו חיצוני לגמרי.
יוסי אחימאיר הוא בעיני דוגמא מופתית לכתיבה פובליציסטית חופשית, אמיצה, ביקורתית ובאותה עת כזאת המזדהה עד תום עם הגורל היהודי ועם קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל.
ברור לכל קוראיו הותיקים שמול כל מקרה של כשלון מדיני, בטחוני או חברתי שלנו, המידה הראשונית המתעוררת אצלו היא של צער ודאגה. לכך מצטרפות שתי איכויות נוספות וחשובות אשר בוודאי אינן נחלת הכלל: ידע ומקצועיות בנבכי החומר הרלבנטי, ובמקביל עמדות אידיאלוגיות בסיסיות. אין קושי להבין מתוך הכתוב את עמדותיו הערכיות והמדיניות היסודיות, ולא רק שאינו מתכחש להן, אלא הוא מעמידן בחזית דרכו.
נוהג זה מבטא הגינות וכן יחס של כבוד לתוכנם של הנושאים שעל הפרק בלי להסתפק באיזכורם "הקליל". מובן שעמדותיו האידאולגיות של יוסי אינן רק מעשירות את מאמריו, אלא לעיתים מקשות עליו. כך למשל בחלק מפרקי הספר נוכל למצוא זהירות מצידו מהטלת אחריות מפורשת על ראש הממשלה נתניהו לגבי מחדלים וכשלונות מסויימים כמו למשל בחירת האנשים אותם הוא מעמיד בחזית הפעילות הממשלתית והמפלגתית, או מחדליו בענין האחדות הלאומית.
נדמה לי שהדבר נובע מצירוף של מספר גורמים: יוסי מבקש להיות קול תקשורתי המאזן במעט את הבקורת הרבה לה "זוכה" ראש הממשלה במאמרים עיתונאייים שגרתיים. כמו כן יש לו הערכה בסיסית לכשרונותיו של נתניהו ולסגולותיו של אביו ז"ל. אחימאיר בשונה מרוב העיתונאים העוסקים באקטאוליה עבד בצמידות לראש ממשלה (יצחק שמיר) ומודע לקושי העצום הכרוך בתפקיד זה בארצנו.
הרקע ההסטורי מוצא תמיד את מקומו במאמרים. "חיינו באשליה כי תם עידן המלחמות הגדולות ...במבט לאחור נָהיר, כי אילו ידעו מפקדי צה"ל לקדם את פני הרעה, אילו היה הצבא ערוך לבלום את המיתקפה הרצחנית, פני ההיסטוריה היו שונים" (עמוד 25). הוא אינו מאפשר לתקוותיו לשבש את ראייתו הברורה : "ישראל נמצאת בשפל, בבידוד".
אך מיד תבוא לידי ביטוי ודאותו הקיומית : " אבל ביכולתה להיחלץ מבור התחתיות אם...נהיה מאוחדים וחדורי אמונה בצדקתנו".(עמוד 26). כפי שאמרנו כבר, עמדתו הלאומית גוברת אצלו על כל שיקול פוליטי. "גלנט צודק, ועדת חקירה ממלכתית חייבת לקום בהקדם....תחקיר שמוכיח את כשלון הצבא, שכמותו לא היה מאז תש"ח ! ....נתניהו לא יוכל להמלט מאחריות העל שלו מאז ה-7 באוקטובר..." (עמודים 34-35). הערותיו מלמדות על רקעו המרשים, נסיונו והשכלתו, כך למשל בניתוח הכיוון המסתמן בזהותה של צרפת. (עמוד 37).
תמיד ישוב ליסודות של מורשתנו ואף ידע להאשים את הליכוד דהיום, בהתעסקות "בפולטיקה נמוכה" ובהחמצה גדולה של השרשת יסודות יהדותנו (עמוד 41). בין לבין עיקר כתיבתו נוגעת כמובן לאירועים הדרמטיים של השנה האחרונה. יש לנו הזדמנות להיווכח עד כמה מאתגרת המשימה של כתיבת טור שבועי בעיתון יומי מרכזי, תוך מאמץ לשמור גם על חידוש וגם על רציפות. מובן שמכלול הארועים בארצנו, ובעיקר מאז פרוץ המלחמה, אינו מאפשר לדון בכל הנושאים שעל הפרק.
עם זאת נדמה שאחימאיר נותן עדיפות ברורה לנושאים היסודיים יותר ואף לאלה המבטאים את הצורך הקיומי בהסכמה לאומית רחבה עד כמה שהדבר אפשרי. כך למשל מאמרו "לקבל את הצעת הנשיא" מ 2/9/24. כזכור התנהל כאן (כרגיל) שיח מתוח ביותר בדבר טקס יום השנה לטבח ה – 7 באוקטובר. אפשר ללמוד עד כמה כואב הדבר לכותב, ועד כמה הוא חש בצדק את הפער הבלתי נסבל בין עיסוקי הפוליטיקאים לבין הבעיות הרציניות באמת שלנו.
הוא מציע לצדדים לקבל את הצעת הנשיא בדבר אופיו של הטקס וקובע : " ההתעקשות של השרה רגב, הגיבוי שבשתיקה שנותן לה ראש הממשלה, הופכים את המעמד ממרטיט וקדוש – לפארסה עצובה".(עמוד 67) המאמר שריגשני במיוחד נכתב על פטירתו של האלוף (מיל) ישעיהו שייקה גביש ז"ל בגיל 99 ( מאמר מ7.10.24). הוא מפרט חלק מזכויותיו של גביש ואף מספר על אישיותו הנדירה לטובה.
אחימאיר יודע להתרגש ולהזדהות בלי להפוך לסנטימנטלי, ולבקר מחדלים קשים בלי לשכוח את שותפותו הנאמנה בפלא של מדינת ישראל. את געגועיו הגדולים לתנועת הליכוד של פעם אפשר לחוש היטב ממאמרו (4.6.24) על דוד לוי ז"ל – "מהפיגומים אל הצמרת". הוא מיטיב לנתח את אישיותו של לוי בצורה מעמיקה ומדודה ומזכיר לנו מה היא כתיבה עיתונאית הגונה.