אלון שניר, אחיו התאום של סרן לירון שניר הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, מתארח באולפן ערוץ 7 ומספר על הקשר המיוחד בינם כאחים תאומים, על אישיותו הנדירה של אחיו ועל דרכי ההנצחה של זכרו ודמותו.
"היינו בקשר מאוד טוב, שונים חיצונית ופנימית, אבל הקשר היה מאוד טוב. היינו מדברים עם העיניים", אומר אלון ומספר כי על אף מסלול החיים השונה שבחר כל אחד מהם הדבר לא פגם בקשר שביניהם.
"לירון היה עניו וצנוע, איש של חסד. מגיל קטן התנדב ועשה הכול בשקט בלי לספר לאף אחד. ברח מהכבוד, ראה תמיד את החלש ועזר, ראה את האנשים השקופים ומילדות ידע איך להכניס אותם לחברה. הוא ראה את טובת האחר לפניו. אלו ערכים שהיו בו מגיל אפס", אומר אלון המספר כי דרכם הלימודית התפצלה אחרי תקופת חטיבת הביניים. לירון המשיך לישיבה התיכונית חיספין שברמת הגולן ומשם לישיבת מעלה אליהו, שם למד שלוש שנים.
"בישיבה סיפרו שהוא לא היה הכי דוס, אבל היה הכי רציני, מגיע לפני כולם ויוצא אחרי כולם. כל דבר שהוא עשה היה לא במאה אחוז אלא באלף אחוז. כשהוא היה בישיבה אז הוא היה שם באלף אחוז, וכשהוא היה בצבא הוא היה שם באלף אחוז".
לירון התגייס לגולני, "אצלנו גולני זו מורשת", אומר אלון ומזכיר את אב המשפחה ואת הסבא שגם הם היו לוחמים בחטיבה החומה. "בכל מקום שהוא היה הוא רצה להיות במקום הכי טוב ולהיות הכי טוב ולתרום הכי טוב. הוא יצא לגיבוש של הסיירת בלי שסיפר לנו על זה. בסוף המסלול הוא היה המצטיין וגם על זה הוא לא סיפר לנו. זה היה בקורונה, כך שגילינו שהוא המצטיין דרך הזום. את תעודות ההצטיינות שלו גילינו כשאימא שלי הייתה מנקה לפסח ומגלה את התעודות שהוא החביא. בשבעה מישהו סיפר לנו שגם בקורס קצינים הוא היה מצטיין, אמרנו לו שהוא בטח מתבלבל, אבל הוא אמר שהוא היה מצטיין גם בקורס קצינים, עלינו לחדר ומצאנו שם תעודה שהוא החביא".
מוסיף אלון ומספר על אחיו ש"ידע לשלב קודש וחול. אהבת התורה, אהבת האדם ואהבת המדינה הייתה אצלו מגיל צעיר. בזמן שאנחנו היינו משחקים במחשב הוא היה לומד בויקיפדיה על נופלים, על צבא ועל המדינה. הרבה מזה מגיע מהבית, אבל לירון גם המשיך הלאה. הוא עבד על הערכים שלו, להיות אדם טוב יותר".
את הקשר המיוחד ביניהם כתאומים מגדיר אילון כקשר מיוחד שמגיע מבפנים. "מגיל אפס היינו מאוד קרובים. שאלו אותי אם אני לא מקנא, אבל זו הייתה גאווה, הייתי אומר שאני אח של לירון שניר והוא מושלם. הוא עבד על כל ערך כדי להיות הכי טוב בו. תמיד שאפתי להיות כמוהו".
"בדרך כלל כשמישהו נופל או נפטר אומרים עליו דברים טובים, אבל אצל לירון מגיל קטן בכל מקום הוא היה בולט. הוא היה נכנס לחדר בשקט רועם, הוא היה מודל להשראה, אנשים ניסו לחקות אותו".
על חלומותיו האישיים של אחיו מספר אלון כי לבד מהחלום להקים בית ומשפחה, חלם לירון גם על הקמת מכינה. "היו לו הרבה חלומות שקשורים לאהבת התורה, אהבת המדינה, ובכל מקום הוא גם הגשים את עצמו עד הסוף. כשהוא היה בצבא הוא לא רצה להפסיד יום בצבא, אומרים עליו שהוא היה האבא והאימא של החיילים".
"בשבעה הגיעה אלינו אימא שסיפרה שהבן שלה מאוד מופרע, אי אפשר לנהל איתו שיחה ואחרי תקופה היא ראתה בו שינוי, שהיא מצליחה לדבר אתו, היא הייתה מופתעת ושאלה אותו על השינוי שעובר עליו. הוא אמר לה שיש קצין בסיירת שמדבר איתו כל לילה עשרים דקות. הא שאלה אם הוא הקצין שלו, והבן שלה אמר שהוא קצין של מחלקה אחרת. היא שאלה איך קוראים לו, הבן שלה אמר לה לירון. הוא לא ידע את שם המשפחה אבל ידע שהוא מעפרה. אחרי תקופה היה מסדר פלוגתי והחייל הזה איחר ונתקל בלירון ששאל אותו 'למה אתה מאחר? אין לך שעון?' והחייל אמר שאין לו. אותה אימא סיפרה לנו בשבעה שהיה לו שעון בתיק, אבל כשהם חזרו ביום ראשון מהשבת לירון הוציא שעון מהכיס ונתן לו. החייל סירב, אבל לירון אמר לו שהיה לו שעון מיותר בבית. לא היה לו שעון מיותר. הוא נסע במיוחד ביום שישי כדי לקנות לו שעון יוקרתי של חיילים".
אלון מספר כיצד שבועיים לפני שלירון נכנס לרצועת עזה נסע הוא אליו לביקור בשטחי הכינוס בבאר שבע. יחד הלכו לאכול ופתאום נשמעה אזעקה. כולם רצו לעבר המיגונית ולירון רץ לכיוון השני. אלון מספר כיצד בעודו ממהר למיגונית הסתכל לאחור וראה כיצד אחיו פונה לזוג קשישים שלא הספיקו להגיע למיגונית ומגונן עליהם בגופו.
הדקות שלאחר האירוע הזה היו הדקות האחרונות שבהן ראה את אחיו. אלון מעיר כי סיפורים שכאלה היו לו לרוב לאורך חייהם שלו ושל אחיו, אך הוא מספר דווקא את הסיפור הזה מאחר והוא האחרון שבהם.
אלון מספר על ההקפדה של לירון לנצל כל רגע פנוי בצבא ללימוד או השלמת תפילה, מה שגרם לחייל רחוק ממצוות להסתקרן, להתקרב ובסופו של יום גם לחזור בתשובה. לירון, אומר אלון, לא אמר דבר על הדת לאיש וכל מאמציו התמקדו בשאיפה להיות אדם טוב, ומתוך כך רבים שראו וביקשו להידמות לו התקרבו.
לירון, מספר אלון, לא אמור היה להיכנס לעזה אלא לצאת לקורס סמ"פ, אך הוא התעקש ודרש ממפקדיו שיאפשרו לו להיכנס פנימה למרות שהם שבו ואמרו לו שהדרישות הללו מיותרות וחסרות טעם. לירון המשיך להגיע בכל יום למפקדים ובמקביל למד את עזה על מנת להיכנס אליה מוכן ככל הניתן והנדרש. שלושה שבועות לאחר מכן הוחלט שייכנס פנימה.
רבע שעה לפני כניסתו לעזה כתב מכתב שהמשפחה רואה בו צוואה לא רק למשפחה אלא לעם ישראל כולו. אלון קורא את השורות שכתב אחיו על הזכות לקחת חלק במלחמה שתחזיר את כבוד העם וכבודו של צה"ל ותבהיר שלעולם לא עוד מתוך התפיסה המוסרית וצודקת. עוד כתב על האחדות בעם שמתגלה בשעת המלחמה והצער על כך שרק בדרך זו של כאב המלחמה מתגלה האחדות הזו, ובהמשך כתב על הזכות שלו עצמו להוביל את חייליו בקרב וביטחון בעוצמות שלהם ושל צה"ל כולו.
את המכתב שהותיר חתם לירון בקריאה לעשות טוב ולהיות טובים לצד התודות למשפחתו שגידלה אותו להיות מי שהוא. "זו צוואה לכולנו, להיות אנשים שעושים טוב. זה מה שהיה לירון כל חייו", אומר אלון ומספר על העמותה שהוקמה לזכרו לסיוע לחיילים בודדים בבית עבורם תחת השם 'בית לירון' סמוך לגשר המיתרים בירושלים. זאת כהמשך ישיר לדאגה של לירון בחייו לחיילים במצוקה להם עזר מכספו ומזמנו מבלי לחכות למנגנוני הת"ש המסורבלים של המערכת הצבאית.
עוד הוקמה לזכרו של לירון עמותה לסיוע למשפחות מעוטות יכולת. בנוסף מוכשר בישובו, עפרה, מעיין חינוכי להעברת הערכים שעליהם גדל לירון הלאה. בימים אלה נאסף כסף להשלמת המיזם ואלון מזמין את הציבור לחפש את פרויקט 'להיות בגדלות' לזכרו של אחיו ולהשתתף בתרומה.