'וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ'. [מ"ה כ"ד]. אחי יוסף אחר התגלותו בפניהם, עומדים לשוב אל אביהם אל ארץ כנען. עם האוכל אך גם עם הידיעה המרעישה, על יוסף החי ועל מעמדו הרם, כבחלומותיו.
או אז, יוסף מציע עצה לאחיו כיצד עליהם להתנהג בדרך, 'אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ'. ותמוה הדבר, הן לא מזמן, בתחילת פרשת וישב, למדנו כיצד החלה כל הפרשת הקשה של יחסי יוסף עם אחיו.
וכך נאמר שם: 'יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר'... לא כתוב רועה את צאן אחיו, אלא רועה את אחיו. היינו, הנער מציע לאחיו עצות כיצד ראוי ונכון לרעות ולטפל בצאן. זאת על אף היותו נער, הצעיר שבחבורה. כיצד עתה משחלפו שלש-עשרה שנה והוא בן שלושים, חוזר יוסף על אותה טעות, עם עצה הנראית שוב כהתנשאות הצעיר, ממרום מעמדו על פני אחיו?
לא בכדי, שלשה פירושים ברש"י לכוונת יוסף באמירתו זו לאחיו, ודומה כי שלשתם מצטרפים זה אל זה. ראשית, אומר רש"י, אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. שנית, אל תפסעו פסיעה גסה ותכנסו בחמה לעיר. ושלישית וזה פשוטו של מקרא, לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה, ולומר 'על ידך נמכר', 'אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו' וכדומה.
ובאמת האמירה במבט ראשון תמוהה, הרי עשו את הדרך הזו מארץ כנען למצרים וחזרה ושוב באו למצרים, זו הפעם השלישית, וברור אפוא שיוסף לא חשש שאחיו יטעו בדרך, גם ללא ווייז... חשש יוסף היה שכבר בדרך יריבו על הקמת ועדת-חקירה, לדעה מי אשם, בשל מי המחדל הגדול, שהרי כאשר יסיימו האחים את הדרך, יעמדו הם בפני יעקב אביהם ויצטרכו לתת את הדין בשל מי הייתה הרעה הזאת, כשאמרו לאביהם במרמה, 'זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא'? וכמו שאומר אונקלוס, 'אל תתנצחון בדרך'.
ועדת-חקירה תגלה אולי מי נרדם בשמירה, אך לא תגלה לנו את יד ה', אותה רואה יוסף - 'לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים'. אִמרו לאבינו גרסה שכולה אמת, 'כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף: שָׂמַנִי אֱלֹקים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי, אַל תַּעֲמֹד'. לפניך מהלך אלוקי, שהחל באמירת ה' לסבא-אברהם 'יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'[בראשית טו,יג]. לכן אומר להם יוסף, אל תרגזו בדרך, כי ישנה סכנה בדרך שתתנצחו מי אשם במכירת יוסף לישמעאלים וכדומה. ברור לו שהאחים לא יתנצחו משיגיעו לבית-יעקב, שהרי בהגיעם לבית-יעקב יצטרכו להיות אחר גיבוש גרסה אחת. אִמרו את האמת האמונית, כיאה וכראוי לבני אברהם, יצחק ויעקב, 'מאת ה' הייתה זאת'.
לימדנו הרבי מלובביץ' שראוי לחיות עם הפרשה. בשתי המלחמות הגדולות שאירעו לנו בהפרש של יובל שנים בדיוק, מלחמת יום-כיפור והמלחמה הנוכחית, כל המתבונן רואה את יד ה'. כאשר ישראל מתנצחים אלו עם אלו, כלשון אונקלוס, מגיע שלב של ליקוי מאורות, ואז פורצת מלחמה קשה בהפתעה גמורה. או אז, הכל באחת ישראל מתאחדים ומכים את האויב מנה אחת אפיים. אבל תמיד יהיו אותם אלה הרוגזים בדרך, ומבקשים להקים לאלתר ועדת חקירה, זאת במקום להרים תחילה עיניהם למרום, ולהבין שכשישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים ליבם לאביהם שבשמים, ואין הם מתנצחים ביניהם, נוצחים הם את אויביהם.
שלמה-המלך בתפילתו בחנוכת בית-המקדש: 'בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ־לָךְ, וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת־שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה, וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם' [מלכים א,ח, לג]. זהו חוק ארבעת השלבים ביהדות: חטא, נגף מאת ה', שיבה לה', שיבת ישראל לאדמתם.
כך משמע גם מפרוש הרש"ר הירש, האומר: אל תרגזו בדרך, לשון יראה ופחד – לכו לדרככם ברוח טובה ואל תדאגו מפני העתיד לבוא. בדומה למה שאומר ה' ליעקב, 'אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם, אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה'. יש תכנית אלוקית, ויש אור בקצה המנהרה בשיבה ובעליה לארץ-ישראל. אומר אפוא יוסף לאחיו, אחיי, אל תרגזו בדרך כי רוגז יסיתכם מהעיקר. זכרו שכשם שלסביבון יש מסובב, כך לכל המתרחש בעולם יש את מסובב כל הסיבות, הלוא הוא אבינו שבשמים.
הרוגז רק יסיט אתכם מהאמת הצרופה. אל תרגזו בדרך, הרבה דרכים למקום, ירידתכם למצרים, יכול הייתה שתגרם על ידי ישמעאלים, על ידי מדיינים, או חמאסניקים ואחרים, וכדרבי רב חייא בר-אבא, ראוי היה יעקב-אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו עמדה לו. הרבה דרכים למקום, והרבה דרכים אל המקום, לכן אין תועלת בכך שתרגזו בדרך על מהי הדרך, וביניהן, יש ארוכה שהיא קצרה ויש קצרה שהיא ארוכה. וכפי שאומר הכלי-יקר – הרוגז, היינו הכעס, מביא את האדם לכלל טעות בדרך.
במהלך הליכתכם בדרך, אין זה המקום הראוי לברורים. רק לכשתשובו הביתה, או לכשתסתיים המלחמה, או אז יש לבחון ולבדוק, בדוק היטב, כיצד למנוע את הישנות הגורמים למצב, ובעיקר כיצד למנוע את היותנו ניצים ומתנצחים אלו כלפי אלו על עצם הדרך מתוך שנאת חינם. דומה כי זאת הייתה בקשת יוסף מאחיו, ומסתמא גם מבני בניו עד סוף כל הדורות.
אך רש"י פותח בפרושו הראשון, 'אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ'– אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. והדבר טעון הסבר. ראשית, וכי מורה הוא להם, אם עליהם לדבר דברי תורה בדרך, או שמא אסור להם הדבר? יתר על כן, הרי בגמרא במסכת תענית מקשה מדברי רבי עלאי בר-ברכיה האומר ששני תלמידי-חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויים להישרף? ואם לא די בכך, הרי במשנה באבות [ג,ז] אומר רבי-שמעון: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.
כי הניתוק מעסק התורה הוא ניתוק מריבונו-של-עולם, ניתוק ממקור החיים, אפילו אם מתפעל הוא מהבריאה ואומר 'מה נאה אילן זה', או, 'עושה מעשה בראשית', או 'ברוך שככה לו בעולמו', לפי רבי-שמעון, אל לו להפסיק מלימודו. מסביר מרן הרב קוק באורות-התורה [ט,ז], שכאשר אדם הולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו לצורך התפעלות ממעשה בראשית, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב הוא בנפשו, כי סוף כל סוף, מכל העולם, מהטבע, אכן, אור חיים זורח, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית, ותופסים במקומה קדושה קלה...
גם תוספות יום-טוב, רבי יום-טוב גרשון שאול ליפמן הלוי הלר, שחי בוולרשטיין בבוואריה, מסביר שהמהלך בדרך, נמצא במקום סכנה, והעיסוק בתורה, מגן עליו מפני סכנות הדרך, לכן בוותרו על הגנת התורה כאילו מתחייב הוא בנפשו, בכך שהוא מסכן אותה. ולדעת המאירי, הדבר מצוי שבני אדם חושבים שהדרישה לא להסיח מהלימוד, שייכת דווקא כשעוסק בלימוד בבית-המדרש, אבל לא כשהוא מהלך בדרך. בא רבי-שמעון ואומר, גם בדרך, אל תסיח עצמך מלימוד התורה, כי לימוד זה שומר עליך, ומקיים אתה את שאנו אומרים בקריאת-שמע: 'וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ...' .
כל האמור מותיר אותנו אפוא עם השאלה ואף מעצים אותה - מדוע מורה יוסף לאחיו להימנע מלעסוק בהלכה, מלעסוק בתורה. אמנם תורה טרם ניתנה, אבל בכל זאת ודאי שמעו הם מאביהם ממה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר? מסביר המאירי, שהחשש היה שמא מתוך שיהיו שקועים בדבר הלכה, יטעו בדרך. סביר שהאחד יאמר זו הדרך והשני יחלוק, עד שלבסוף תאבד הדרך.
כאותו סיפור על זלמן שביקש מהפריץ להוריד את השעון ממגדל-העיירה כי הוא מזייף, והוא יהיה מעתה אחראי לכוון במדויק את מחוגיו. משהפריץ השתכנע והשעון הורד, זלמן שמח ותיקן את השעה על פי שעונו המדויק לשיטתו יתר על כל שעוני העיירה, אך למחרת מוישל'ה הביט אף הוא בשעונו, ושינה בהתאם את מחוגי שעון-המגדל, וכן הלאה ונמצאה כל העיירה במבולקה, שהרי כל אחד טען שדרכו, שעונו ושעתו גוברים על כל יתר שעוני מבקשי השעה.
ואכן הגמרא בתענית מתרצת ואומרת כיצד ראוי לדבר בדברי-תורה בדרך וכיצד לא - כאשר מדובר בלגרוס ולחזור על תורה שלמד, ודאי ראוי ואף רצוי לעשות כן גם כשהוא בדרך, אבל לימוד בעיון באופן שבגינו יכולים להגיע לוויכוחים ולחילוקי דעות, אין ללמוד. בתוספות מופיעה גרסה הפוכה לחלוטין, 'אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ' – אל תפסיקו מלדבר הלכה!...
עם זאת, מתיישב יותר על לבי, פרוש יונתן-בן-עוזיאל האומר, אל תריבו על ענין מכירתי פן ירגזו בכם עוברי-דרך, פורעים. וכן כותב רבי עובדיה מברטנורא, אל תתעסקו בדרך בוויכוחים בדבר הלכה, שמתוך כך ירגזו עליכם עוברי-דרכים/פורעים שיקלטו שאתם רבים זה עם זה. כאן, יש לחשוש 'מה יאמרו הגויים' כי כשיראו יהודים המתווכחים ויכוח קולני אלו עם אלו בדרך, על הדרך, יחליטו שזה הזמן וזו השעה לפתוח במתקפה.
במילים אחרות, אל תרגזו בדרך, שמא עוברי דרכים, מדיינים, ישמעאלים או שאר מרעין בישין, חמסניקים או חיזבלנים, יבחינו בוויכוח הפנימי הגועש, ואז יבינו כי זה המועד להתנפל, לשדוד, לחמוס, ואף לרצוח את נפשות הניצים ברגעי חולשתם. זאת, אפילו כשההתנצחות הינה לשם שמים, בלימוד הלכה, ועל אחת כמה וכמה, כשאחים מתנצחים ורבים ביניהם לעיני האויב שלא בענייני הלכה, וד"ל. זאת ביקש יוסף להתריע לאחיו ולדורות.
בתווך בין שני פירושים אלה, מביא רש"י פרוש נוסף והוא, 'אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ', אל תפסעו פסיעה גסה ותכנסו בחמה לעיר. אף זאת בתענית , וההסבר, משום שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. בנוסף, אומרת הגמרא, יש להקפיד שהכניסה והיציאה מהעיר תהינה בשעות היום, באור יום, שכן אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב. במילים אחרות, ראוי ונכון לחתור ליעד, אך אל לו לאדם לרוץ ריצת אמוק אל המטרה, כי 'החיפזון מהשטן' כפתגם 'בני דודינו'.
קיימת חובת זהירות בדרך אל היעד, יהיה חשוב ככל שיהיה. כדברי הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, במסילת-ישרים: ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו. כלומר, מתבונן, בוחן ומפקח על מעשיו ודרכיו, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה, ולא ילך במהלך הרגלו כעוור באפלה. יש , אפוא, להגיע ליעד מתוך זהירות, באור יום, אור שמחת ההגעה ליעד בשלום. כאמור, שלשת הפרושים אינם חלוקים ביניהם, אלא משלימים זה את זה.
נפלאים הם דברי עיון-יעקב, רבי יעקב בן-יוסף רישר, בפרושו על עין-יעקב במסכת סנהדרין [כד.], לפיו 'אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ', היינו אל תעסקו בדבר הלכה, מתייחס דווקא לתלמידי-חכמים שבבבל, אבל לא לתלמידי-חכמים שבארץ-ישראל. לאלה מותר גם מותר לעסוק בדברי-תורה גם בדרך. זאת משום שבארץ-ישראל מנעימים הם זה לזה, כפי שאומרת הגמרא בבא-מציעא אמר אביי, במה זהירים בני ארץ-ישראל? באחוורי אפיה, היינו, נזהרים שלא להלבין פני חבריהם. ולכן, אומר העיון-יעקב, אין הם מחבלים זה בזה כדי שלא לבייש פני חבריהם בהלכה. ולכך מכווין המדרש באומרו על הפסוק בבראשית [ב,יב] 'וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב', זו תורת ארץ-ישראל. טובה היא בלוויתא, היינו, שטובה היא מפני אחריות הדרך ומשא הדרך בנחת בה נוהגים תלמידי-חכמים שבה. לו יהי.