נחמדים מזהב

יוסף הצדיק, בשבתו כממונה על אוצר המלוכה של פרעה, עשה את כל מה שנחשב לשלילי בעיני אנשי השוק החופשי.

הוא הפך אזרחים בני חורין לעבדים, קנה את כל רכושם ואת אדמתם, ועקר אותם ממקום מגוריהם. הוא אומנם הגביל את גובה המס ל־20 אחוזים, אבל מעמדם האישי של האזרחים היה מעמד של עבדים.

יש שבעיניהם סיפורו של יוסף הוא מופת להצדקת משק ריכוזי, ולכאורה יש צדק בדבריהם. גם אם אנו מבינים את הנסיבות המיוחדות לניהול הריכוזי של יוסף ולנקיטת האמצעים להצלת מצרים מרעב בשעת חירום, בולטת במיוחד, לדעתי, עקירת העם מנחלתו: "ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" (בראשית מז, כא). עקירה זו לא נועדה למטרות כלכליות בלבד אלא מטרתה ניצול של המצב הכלכלי להאדרת שלטונו של פרעה.

השאלה היא אם פועלו של יוסף הוא מופת לדורות או שמא לתורה יש מסר אחר. נראה לי שהתורה רומזת בתחילת ספר שמות על הבעייתיות במעשי יוסף, בהציגה את שעבוד בני ישראל כעומד בזיקה ליוסף: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו... וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם" (שמות א, ח-יא). כמו שקורה לא פעם, כשעובד חרוץ מעצים יתר על המידה את כוחו של המעביד, עומד הדבר לרועץ דווקא לעובד עצמו ומאמציו נשכחים.

התורה מתנגדת לעבדות ומשבחת את החירות. "כי לי בני ישראל" – עבדיי הם, אומר הקדוש ברוך הוא, ולא עבדים לעבדים. התורה אינה מציגה את מעשי יוסף כמופת. פועלו היה חלק מחזון ברית בין הבתרים, חלק ממסע הגלות. הגאולה באה לעם ישראל ולעולם כולו דווקא מתוך חירות, פוליטית וכלכלית כאחד.

הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה ומחבר הספר 'כלכלה וערכי היהדות'