לא סוציאליזם, ריסון

מצוות השמיטה והיובל שימשו זה מכבר הוכחה לטבעה הסוציאליסטי של התורה. כך למשל כתב הרב שמעון פדרבוש, הטוען שבעלותו של הקדוש ברוך הוא על כל הארץ מכרסמת בשליטתו של האדם, וממנה נגזרת תפיסה סוציאלית שבבסיסה צדק חלוקתי.

ההכרה הזאת בבעלות אלוקית מוחלטת ובעלות אנושית מוגבלת וחולפת היא עיקר גדול בכל התחוקה הסוציאלית במדינת התורה. הגבלת בעלות הקרקעות שהונחה כיסוד בחוק המהפכני של שיבת האדמה לבעליה ביובל, מנומקת באותו הרעיון: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (משפט המלוכה בישראל, עמ' 127).

אלא שבעלות אלוקית איננה מולידה תפיסה סוציאלית, פשוט משום שהקדוש ברוך הוא איננו מתחרה עם האדם על נכסיו. "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם". התורה אכן מגבילה את השליטה על הנכסים, אבל היא איננה עושה זאת כדי לעודד את מה שמכנה הרב פדרבוש "שותפיות", אלא כדי לרסן את כוחו של האדם בעומדו מול הקדוש ברוך הוא.

בסופו של דבר, הבעיה האמיתית איננה מוסרית בלבד אלא בעיקר דתית. כלכלה הנשענת על תחרות בשליטה על קרקעות וניצול משאבים היא כלכלה משעבדת המעמידה במרכז את האדם, את ה"כוחי ועוצם ידי". מטרת התורה היא לרסן את הכוח הזה, כדברי הפסוק בסוף הפרשה: "כי לי בני ישראל עבדים הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נה). נמצאנו למדים שתפקיד מצוות השמיטה והיובל איננו להגביר את השיתופיות, את הצדק החלוקתי, אלא לרסן את כוחו של האדם ולהעצים את מקומו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה ומחבר הספר 'כלכלה וערכי היהדות'