הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביאצילום: באדיבות המצולם

לפני כשבוע התראיינה לפודקאסט של ד"ר גדי טאוב, "שומר סף", דורית יצחק, מנכ"לית ארגון "מאירים" – יהדות זה מסורת. המידע שחשפה שם הדיר שינה מעיניי ונדמה לי שחשוב להכיר אותו כדי להבין טוב יותר תהליכים שמתרחשים כאן מתחת לאף של כולנו.

דורית חשפה בוועדה בכנסת שמנהל החינוך בעיריית תל־אביב בוחר באופן ספציפי מנהלים אידיאולוגים. מחדיר אידיאולוגיה לתוכניות הלימודים ולמעשה מעקר אותן מהתוכן היהודי, עד כדי מקומות שבכלל לא לומדים בהם תנ"ך. אז אומנם הדברים הבאים יפורסמו לאחר חג החנוכה, עם זאת – המאבק התרבותי של חנוכה מלווה אותנו גם אחריו.

דורית יצחק: "הכול התחיל מזה שהילדים שלי לא למדו תנ"ך. לא היה יותר את הטקס שבו מקבלים את התנ"ך, רוני ססובר שהקימה את הארגון, הילדה שלה קיבלה תנ"ך ריק בטקס הזה... דוחפים את כל הטרלול הפרוגרסיבי, הרפורמי, שממומן על ידי ארגונים ועמותות זרות, ממומנות על ידי פדרציות זרות, ויש להם מטרה אחת – הטשטוש של הזהות היהודית שלנו. טשטוש וכריתת השורשים של דור העתיד..."

דבריה של דורית, על שיתוף פעולה פנים־יהודי עם גורמים זרים, הזכירו לי דברים שפרסם ז'אבו ארליך הי"ד לפני למעלה מעשרים שנה, בקובץ מאמרים לרגל חג החנוכה (באורך נראה אור – קובץ מאמרים לחנוכה לזכר סגן דני כהן הי"ד, עמ' 11–17). כמסקנה לסיבות לפרוץ המרד החשמונאי באימפריה היוונית־סלווקית כתב ז'אבו את הדברים המזעזעים הבאים:

"...את האשמה יש להטיל על היהודים עושי דברו של אנטיוכוס. קוני הכהונה הגדולה מן השליט הזר, בחריגה גסה ממנהג ישראל, מתוך אידיאולוגיה זו או אחרת או מתוך תאוות כבוד וממון, הביאו, בין מדעת ובין שלא מדעת, על עצמם ועל עמם את הגזירות האיומות, את חילול המקדש, ובעקבות זאת, את מקדשי השם בחייהם ובמותם, את העימות הגדול בין יהודה הקטנה לממלכה הסלווקית האדירה..."

לסגור את משרד החינוך

טאוב: "אם היית יכולה לשים את הידיים על ההגה, מה היית עושה?"

דורית יצחק: "הייתי סוגרת את משרד החינוך ופותחת משהו חדש במקומו. הכול צריך להשתנות... עשינו סקר בארגון מאירים, לקחנו סקר חיצוני ובדקנו אלף מורים והורים מהחינוך הממלכתי, וההורים אומרים: לילדים שלנו אין מושג עם מה ההיסטוריה והמורשת היהודית... עשינו סרטון, יצאנו החוצה ושאלנו ילדים שאלות ממש בסיסיות על חגי ישראל, על עשרת הדיברות, אין לילדים מושג. הם לא מבינים. תשאל אותם שאלות על התנ"ך – הם לא יודעים. מבחינתם כל התנ"ך זה סיפור דמיוני. כי אם לוקחים שיעור תנ"ך בחטיבה, והם לא קוראים לזה בכלל שיעור תנ"ך, אלא 'אדם וחברה', והם משווים את התנ"ך למיתולוגיה היוונית, אז הכול הופך לאיזה סיפור דמיוני שלא קשור אלינו".

"ואם המורה אומרת לך בכיתה שהמקום הקדוש ביותר ליהודים זה הכותל והמקום הקדוש ביותר למוסלמים זה הר הבית, אל־אקצא, אז היא מנתקת את הילדים מהשורש שלהם ומהמהות שלהם. על מה הם יילחמו מחר? מה האידיאולוגיות שלהם? מה זה בשבילם ירושלים?"

טאוב: "אותו הדבר גם בממלכתי דתי?"

דורית יצחק: מה שקורה הוא שלאט לאט, בזמן שאנחנו מדברים, אותן עמותות חודרות לבתי הספר הממלכתיים־דתיים, אנחנו כבר רואים את התלונות שמגיעות ל"מאירים", מבתי ספר ממלכתיים־דתיים, אותן תופעות שהיו אצלנו לפני עשר שנים ועשרים שנה, מגיעות לחמ"ד... יותר גרוע, הם נכנסים גם למגזר החרדי... גם העולם הממלכתי־דתי וגם העולם החרדי בכוונת שלהם".

הזמן והנצח

במהלך השבועות האחרונים הבאתי לא פעם מדברי ד"ר אברהם לבני ז"ל, בספרו המונומנטלי "הסוד הישראלי" (לשעבר: "שיבת ציון נס לעמים"). אחת הסוגיות שמתבררות בספר בצורה אקטואלית ומרתקת היא המתח בין יוסף ליהודה, שמגיע לשיאו הדרמטי בפרשת ויגש שאותה נקרא השבת.

מה משמעות המתח בין שתי הזהויות שמגלמים שני המנהיגים הללו, של בית ישראל, ואיך המתח הזה קשור לתהליכים שמתרחשים במדינת ישראל כיום?

לבני מתאר את יוסף כצד הזהותי שרגיש לפן ההיסטורי של הקיום היהודי: "רבים הם הלקחים שיש להפיק מהרגישות שהתורה מפתחת בנו כלפי ההיסטוריה. נראה, שעל ידה ניתן להבין את המתח הגדול השורר בתורה בין יוסף ויהודה, מתח המתחדש לאורך כל תולדותינו, ושבלעדיו לא ניתן היה להבין את הציונות. יוסף היה רגיש לשינויי הכיוון שההשגחה מטביעה בהיסטוריה. הוא הוא שגרם לירידה למצרים, ירידה שנתבשר בה אברהם, הוא האיש שפתח את תקופת הגלות הארוכה, והוא הוא, וכל הדומים לו, עושים לסיומה של הגלות ופועלים לקיבוץ הגלויות ולתחייה הלאומית של ישראל".

"יוסף מאזין לקריאה הגנוזה במעמקי הזמן, הוא יודע כי כל שעה מגלה פן אחר של הנצח. לעומתו מעגן יהודה את אמונתו בנצח. הוא עומד מחוץ לזעזועי ההיסטוריה ומכין את עצמו לזמן אחר. שעתו טרם הגיעה. כשיוסף יורד מצרימה, 'יורד' יהודה אף הוא, אבל אל תמר, ומכין בכך את ימות המשיח... לאמיתו של דבר, תפקידיהם של יוסף ויהודה משלימים זה את זה, אבל במציאות קיים מתח מתמיד בין שני המסלולים. המתח וההשלמה ביניהם הינם כעין המתח וההשלמה הקיימים בין הזמן והנצח".

התבוללות או הסתגרות?

ניתן לומר שכל המתחים הזהותיים בתוך העם היהודי יונקים מהקוטביות היסודית הזאת בין הזמן לבין הנצח. הניסיון להתאים את הנצח לממד הזמן עלול לאבד את העוגן ולהגיע בקצה לסכנת ההתבוללות:

"מובן, שגם בימינו קיימת אותה הקוטביות בעם היהודי ובמיוחד במציאות הישראלית. הציונות החילונית ראתה מול עיניה את דחיפותן של בעיות השעה, אך בלי לדעת כיצד לחברן אל הנצח".

מנגד, הדבקות בנצח ללא הניסיון לממש את הערכים בהווה מובילה גם היא לכישלון: "לעומתה, הסתגרו הדתיים הלא ציוניים בתפיסת עולם על־זמנית, טבועה בחותם הנצח, וסירבו להכיר בשינויים המתחוללים בעולם. בין שני הקצוות בונים הדתיים הציוניים גשר, כשהם מתמודדים עם בעיות השעה מתוך פרספקטיבה היונקת מהנצח".

את הפתרון מוצא לבני בדמות הפטרת יחזקאל שאותה אנו קוראים בפרשת ויגש, אך הוא מצביע בה בעת על הכישלון הרובץ לפתחן של הזהויות הללו: "על יוסף ויהודה לעבוד במשותף, כי תעודתו של יוסף היא להכין את הדרך למלכות יהודה. נאמר בנבואה: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל לז, יט). אלא שאישיותם הייחודית בולטת יותר מדי, כדי שהם יכירו מראש בהשלמתם ההדדית. המרחק ביניהם גדל והולך עוד ועוד בשל הסטיות והזיופים שחודרים בקרב נושאי שתי השאיפות האלה: על יוסף רובצת סכנת ההתבוללות בקרב התרבויות שהוא בא 'לרגל', ויהודה עלול להסתגר בתוך עצמו בתוך הגטו עד כדי מחנק".

התרופה לקיטוב בין דתיים לחילוניים

דבריה של דורית יצחק מנכ"לית "מאירים" ושל כל ההורים התומכים בפעילותה, מבטאים, כך נדמה לי, את הבקשה האותנטית של הזהות הקשורה ליוסף, להתחבר עם שורשי הנצח, שמהם הצד המתבולל הולך ומתנתק. וכך ממשיך לבני להסביר:

"...טעות היא לחשוב שיוסף מייצג את היהודי, שפנה אל התרבות החיצונית וניתק כל קשר עם המסורת הדתית, ואילו יהודה נשאר נאמן לזהותו הדתית. באספקלריה של חז"ל יוסף אינו פחות נאמן למסורת מיהודה. אדרבה, הוא המיישם את תורת יעקב, אלא שהוא מקיימה על ידי שהוא מלקט את כל הערכים המפוזרים בהיסטוריה של העמים. נאמנותו יחד עם פתיחותו אל בעיות השעה עושות אותו לצדיק המייסד עולם חדש. נאמנותו ופתיחותו כאחד מכשירים אותו לדאוג לפרנסתו הכלכלית, הפוליטית והתרבותית של עם ישראל בשעה שהוא מתקבץ כדי לבנות מחדש את גופו הלאומי".

הבעיה שאותה מתאר לבני בפסקה הבאה הייתה רלוונטית יותר לזמן שבו נכתבו הדברים, לפני כארבעים שנה, אולם, נדמה לי שגם כיום אפשר ללמוד ממנה הרבה:

"לפי גישה זו ניתן היה להתמודד עם בעיותיה של שיבת ציון מתוך התנהגות המודרכת על ידי תעודת (ייעוד) יוסף, אולם אחת התופעות הפרדוקסליות ביותר של יהדות זמננו היא העובדה שרוב היהודים הדתיים הסתגרו ומתנהגים בסגנון יהודה, כאשר מאורעות הזמן דרשו להתנהג כיוסף. טעות זו עלתה, ועדיין עולה ביוקר: בגללה קטנה התלהבותם של הדתיים לציונות, ונגרמה השואה, ובגללה נמשך הקיטוב הנורא בין דתיים לחילוניים".

ארגונים מסורתיים כגון "מאירים", מלמדים על החיבור הטבעי החיוני בין זהותו של יוסף לזהות יהודה שמתרחש במדינת ישראל בימים אלה ממש. חיבור של הזמן אל הנצח. "וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר