את הרמת-הכוסית לכבוד החנוכה קיימנו במשרד במתכונת של ישיבה יפנית, כלומר: בעמידה.
דברי ברכה קצרים, לגימה מהירה מכוסית פלסטיק, עוגייה בעמידה, ו... הופ לעבודה! עם כל הכבוד לתאריך העברי החגיגי, הימים היו ימי סוף דצמבר, והעובדים המסורים שלנו עמלו סביב השעון, לוודא שכל תקציבי המשרד יגיעו ליעדיהם, ללקוחות-הקצה שממתינים להם בכליון עיניים, במתח בלתי נסבל, ובדרך כלל גם מתוך חסרון-כיס משמעותי.
ככה זה כשיועצים משפטיים ו/או פקידים שהכח בידם, מחליטים, באופן שרירותי לחלוטין, למתג את התקציבים שלנו כ"קואליציוניים", למרות שהגורמים אליהם מגיעים התקציבים – בהתיישבות, בגרעינים המשימתיים, במכינות הקדם צבאיות, בכפרי הסטודנטים, ועוד - רחוקים מלהיות מזוהים פוליטית או אידיאולוגית עם מפלגת הציונות הדתית. איפה ההגיון בשגעון הזה? אין לי מושג.
והנה, תוך כדי העבודה המאומצת הזו, שמתבצעת תוך ויתור על חופשות חנוכה, מתוך הכרה ברורה בחשיבות המאמץ, והעמדת הגרעינים, המכינות, הישובים והמתיישבים, מעל מאווייהם האישיים והמשפחתיים של העובדים שלנו, תוך כדי זה, מתברר שיש מי שטורח להכפיש. נכון יותר, טורחת. העיתונאית ליאת רון, ברדיו 103, פותחת ומשתלחת: "בתחילת המלחמה היא (כלומר: אני) היתה אמורה להעביר מיליון שקלים לטובת ישובי הצפון, אמרה שאסי מסינג (יועמ"ש האוצר שעוד מעט פורש סו"ס) לא נותן לה את הכסף, למרות שהוא מאד חשוב לחוסן הקהילתי" – מספרת ליאת רון למאזיניה, ומוסיפה: "והנה גיליתי שהוא לא נותן לה את הכסף כי היא החליטה להעביר את חלקו הגדול לאיו"ש, לישובי הדרום וגם לישוב הצפון" – מאשימה הגברת רון, ואז היא מגיעה לשיא: "וכמה כסף עבר לישובי הצפון? כלום!" – כך, בלי להתבלבל, מבלבלת העיתונאית העוינת את המאזינים, וגורמת להם לחשוב ששרת ההתיישבות היא שודדת-הקופה-הציבורית, שמתעמרת בתושבי הצפון, לוקחת תקציב שמאן-דהוא העמיד עבורם, ומעבירה אותו אך ורק לישובים הקרובים לליבה, ביו"ש.
והרי הכל הפוך: הרי את 15 מיליון השקלים הללו השגתי אני, ביוזמתי, אחרי פגישת עבודה וקשב שקיימתי, לפני יותר משנה, עם רכזי הקהילות של ישובי הצפון המפונים, שפוזרו במספר עצום של מלונות, בתי הארחה ומקומות-קליטה. יחד הגענו למסקנה שהדבר הנחוץ ביותר הוא תקציב שיחבר כל קהילה קטנה כזו איכשהו יחד, למרות המרחקים הגיאוגרפיים, ויאפשר להם להמשיך ולחזק אלה את אלה בשעתם הקשה.
את חברות הנוער והילדים של הישובים המפונים ביקשתי לחזק, את קהילות המבוגרים והקשישים, את עובדי המועצה ורכזי הקהילות שנאלצים לתזז ולהתרוצץ בין כל כך הרבה מקומות קליטה. ביקשתי לאפשר להם פעילויות הפגה, טיולים ומופעי תרבות, קורסים, הרצאות וסדנאות, יעוץ וליווי מקצועי כקהילה, כל מה שאפשר כדי גם לצמצם את נזקי תקופת ההגליה וההתפוררות של הישובים, וגם לשמר תשתית קהילתית שתאפשר בהמשך את השיבה הביתה.
את התקציב היקר הזה שהצלחתי להשיג, מאן יועמ"ש האוצר לשחרר, אלא אם יושקע באופן שוויוני בכלל הישובים הכפריים בארץ, משום ש(לדבריו): המלחמה נמצאת בכל מקום, ויחי השוויון הקדוש! לאחר מאבק לא קל מול אותו אסי מסינג, שלא ברור לי עד עכשיו מה היה "משפטי" בחוות הדעת שלו, הצלחתי לשחרר את התקציב, ואף להכניס ב"קול-קורא" תבחינים שיאפשרו לחלקו הגדול להגיע באמת ליעדו: לישובי הצפון המפונים, שאכן קיבלו סכומים נכבדים מאד וברי-מימוש. איך הצליחה ליאת רון לבלבל את היוצרות? רק לה פתרונים...
בלשכה שלי ביקשו להעמיד את ליאת רון על טעותה. ושלחו, תוך כדי השידור, הבהרה, כולל טבלה המציגה את נתוני חלוקת התקציב: 8.6 מליון ₪ לישובי הצפון, 4.6 לישובי הדרום, ורק 1.8 לישובי יו"ש, בתוספת הבקשה: "לתקן את הנאמר ולציין את העובדות". אבל, בעוד אראל סגל מקריא באולפן את הנתונים (תודה, אראל!) - ליאת רון בשלה: "אני יכולה לומר שראשי הרשויות אמרו שלא קיבלו שקל מהשרה סטרוק!" היא מתעקשת, ולשאלה איזה ראש רשות אמר כדבר הזה, היא שולפת את שמו של משה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר, ויו"ר פורום ישובי קו העימות, שכמובן... מכחיש מכל וכל שהוא אמר שקר שכזה. ועכשיו, מה עושים?
"הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" – כך לימדונו חכמינו במסכת שבת. ואם זו היא המלצתם, למה בעצם לא לדבוק בה? – אודה על האמת, השאלה הזו מטרידה אותי לא-מעט בשנתיים האחרונות. מול מערכת מאורגנת שמכפישה ומעוותת באופן שיטתי את דברי, את מעשי, ואת כוונותי – האם לא נכון באמת לאחוז בפלך השתיקה? מה נכון יותר מאשר לספוג את העלבון, את החרפה, ולהבליג? אם זו היא המלצת חז"ל, למה לא לנקוט בדרך הזו, שודאי צופנת רק טובות עבורי בעולם האמת? ולמה להיכנס להתכתשות שמטרתה להוכיח ש"אין לי אחות"?
אלא שהדברים של ליאת רון פוגעים לא רק בי. הם פוגעים, בעיקר, במאזינים. בציבור גדול שאינו מכיר אותי אלא דרך מילותיה המשכנעות של ליאת. אני חייבת לראות את הציבור הזה לנגד עיני, כי הוא נפגע אנושות. הוא שומע את ההכפשות והשקרים, ומאמין להם. איזו סיבה יש לו שלא להאמין? ואז הוא – כלומר הם, המוני אנשים שהאזינו לשידור, וכאלה ששמעו מאחרים שהאזינו, בטוחים שבממשלת ישראל יושבת שרה שליבה גס בצרתם של תושבי הצפון (או הדרום, או החטופים, ועוד ועוד, תלוי מה נושא ההכפשה), שרה שרואה לנגד עיניה רק את תומכיה הפוליטיים ולא אכפת לה מכל השאר, שרה ששמה לה למטרה לשדוד את הקופה הציבורית עבור מצביעיה על חשבון כל השאר, שרה אטומה, מושחתת ומרושעת. עם המידע הזה, ועם הרגשות הקשים שהוא מעורר, הציבור הזה אמור להמשיך לחיות, מתוך מועקה עצומה, מתוך תחושה ש"הלכה המדינה", או יותר נכון נשדדה...
כמה כאב גורמים דבריה של ליאת רון לציבור הרחב, בכמה רגשות קשים הם מציפים אותו, בכמה חרדות הם ממלאים אותו... ואיזה נזק נורא הם גורמים לכל אחד מאותם מאזינים, ולכולנו יחד כעם. איך אפשר להיות מאוחדים כשבממשלה יושבים שרים נוראים כאלה, מושחתים כאלה? כמה פירוד מייצרים הדברים הללו בעם שלנו, שזקוק כל כך לאחדות בימים אלה? את הפגיעה בי יכולתי לספוג. את הפגיעה בציבור - אסור לי.
"וישלח את-אחיו וילכו, ויאמר אליהם אל-תרגזו בדרך"- על משמעות האזהרה הזו של יוסף לאחיו מסביר רש"י: "היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתווכח זה עם זה ולומר: על ידך נמכר, אתה סיפרת לשון הרע עליו, וגרמת לנו לשנאתו". – כשיוסף מזכיר את לשון הרע שגורמת לשנאת האחים, באזניו מהדהדים הדברים שאמרו כשחשבו שהוא אינו מבין את שפתם: "אשר ראינו צרת אחינו בהתחננו אלינו, ולא שמענו!" – כמה קשה היא השנאה, וכמה נורא נזקה של לשון הרע! כמה חשוב למנוע מלשון הרע לתפוס לה אחיזה אצל השומעים, לפני שתגרום את אותו נזק נורא.
לא רק בפרשת השבוע ובהפטרתה אנו נקראים לאחדות. גם בפרשת-הדרכים של עמנו ומדינתנו אנו נקראים אליה, כתנאי הכרחי לנצחוננו ולהמשך חיינו כאן. ודווקא משום כך, חובה עלינו למנוע את הלשונות הרעות המשתלחות ומייצרות שנאה. לא רק למען אלה שהשנאה תכוון אליהם, אלא גם ובעיקר למען אלה שהשנאה תציף את ליבם, תחנוק את גרונם, ותשבש את דעתם, אך ורק משום שהאמינו לאותן לשונות רעות. בנפשנו הדבר!
לכן, מהטעם הזה, שלחתי השבוע לליאת רון מכתב התראה טרם הגשת תביעה, בו היא נדרשת לפרסם הבהרה והתנצלות, לשלם פיצוי (סמלי בשלב זה) על הנזק שגרמה, ולהבטיח פומבית שלהבא תוודא שאינה מפיצה אמירות שקריות, שלהפצתן עלולה להיות השלכה משמעותית על השיח הציבורי. אם לא תעשה כן, ינקטו נגדה צעדים משפטיים. כי את השקר הזה חובה לבער. לא את שלומי אני דורשת, אלא את שלום הציבור כולו, שהוא הנפגע המרכזי משקריה. השיח הרעיל חייב להיפסק, זו חובתי לפעול להפסקתו, כי אם חפצי חיים ואחדות אנו, אסור לנו לאפשר לזרעים של שנאה להיזרע בינינו.
יחד ננצח, שבת שלום!