מחשבות חדשות
פרשיית יוסף ואחיו תגיע השבת לסיומה הטראגי והאופטימי. אופטימי מפני שבסוף יש פיוס עמוק מאין כמוהו.
הפיוס לכאורה התרחש כבר בשבת שעברה כשיוסף התוודע לאחיו, חיבק אותם, נשק להם, פרש בפניהם את משנתו האמונית, שלפיה לא הם שעומדים מאחורי המכירה כי אם תוכנית אלוקית, ואפילו הפציר בהם שלא ירגזו בדרך.
אבל על הפיוס, כך מתברר בפרשה האחרונה של בראשית, ריחפה כל העת עננת חשד.
האחים חשבו שהנקמה תוגש קרה, שיוסף בדיוק כמו עשיו בשעתו יודע שאי אפשר לעשות חשבונות בעוד אביו בחיים, ובסך הכול משהה את הנקמה.
הם היו בטוחים שאחרי מותו של האב ייסגר החשבון בהריגתם. עד כדי כך היו בטוחים בזה, שנאלצו להמציא סיפור על צוואת יעקב לסלוח, והביעו נכונות לשמש לו עבדים. גם באתגר הזה עומד יוסף וחוזר על מחילתו בלב שלם.
עד כאן החלק האופטימי. ומהו החלק הטראגי? הטרגדיה היא שאי אפשר כנראה לסיים מלחמת אחים כזאת בלי גלות, וההפי אנד שמתרחש הרחק מהבית הוא רק מבוא לשעבוד מצרים, וחמור מזה – מעשה מכירת יוסף על כל המשתמע ממנו ילווה את קורות ישראל לאורך הדרך, כנראה עד היום.
רגע לפני הפרידה מיוסף ואחיו אני מבקש להצטרף לכמה אנלוגיות בין הפרשייה ההיא למתרחש היום. רבות נכתב על כך, אני יודע. גם אני כתבתי על כך כבר מזמן, בספר 'כיסופים' שנכתב בעצם ימי החרבת גוש קטיף. אבל התעוררו בי גם מחשבות חדשות.
הבדיחה על חשבוננו
אני מניח שאתם מכירים את הבדיחה השחוקה עד דק על האישה ההיא, מעזרת הנשים בבית הכנסת, שבפרשת "וישב" בעיצומה של קריאת התורה התפרצה בבכי: "מה אתה עושה? כבר בשנה שעברה אמרתי לך לא ללכת, והלכת! מה אתה הולך? הם ימכרו אותך גם השנה". יש גרסאות רבות לבדיחה הזאת. הצד השווה שבהן הוא שבכולן הבדיחה הזאת לא ממש מצחיקה, בעיקר מפני שהבדיחה על חשבוננו, במיוחד השנה.
אני חושב על זה שכל מי שהשתתף כאן בצורה זו או אחרת במלחמה הפנימית שלפני המלחמה, יכול היה להיאחז אולי בטענת תום הלב. כל מכני שמות הגנאי המזלזלים למחנה שמנגד, כל המאיימים, החוסמים, המשסים והמבטלים, לכולם עומדת חזקת הטעות. באמת מי ידע שהסכסוך הפנימי יכול להתהפך בזמן קצר כל כך לחורבן של ממש, מי דמיין שהאויב המורתע יפרש את המלחמות שלנו כחולשה עמוקה והזדמנות לפגוע בנו כך. באמת מי חשב. וכן, היו שהזהירו, אבל הם נשמעו כנביאי הפרזה רואי שחורות, ובסך הכול התנהל כאן קרב חשוב על דמותה של המדינה.
כל זה טוב ויפה לימים שלפני המלחמה, אבל עכשיו אני מוצא את עצמי צועק, בדיוק כמו האישה ההיא בבית הכנסת: מה אתם עושים? לא שוב! זה ייגמר אותו דבר, אולי אפילו רע יותר.
באמת, המחזה הנגלה לנגד עינינו שבו יש אנשים שמוכנים לחזור בדיוק על אותו פילוג ואותו סכסוך, ובכלל זה איומים בסרבנות, כאילו לא ראינו לאן דברים כאלה הולכים ואיך הם נגמרים, הוא בלתי נסבל. אין יותר תום לב, אין חזקת חפות. האישה מעזרת הנשים צורחת לנגד עיניכם – לא חוזרים ללכת בשבילים שהובילו אל הגיהינום.
הרוב הדומם
האמת שכבר בסיבוב המדמם שלפני שמחת תורה שהתהפכה עלינו, הרוב המובהק לא האמינו לשנאה הזאת, לא הזדהו עם הדבקת תגיות מבזות זה לזה, לא האמינו בהצתת מדורות של שנאה ולא תמכו בסרבנות. גם עכשיו מי שמבקש להחזיר את מחול השדים אל הזירה הם אנשי קצה, אבל אולי הגיע הזמן של הרוב הדומם להפר את הדממה, לא להניח למחרחרי הריב לקחת אותנו לשם שוב.
אני חושב על מעשה מכירת יוסף, בעיקר על בני בלהה ובני זלפה. על פי הפירוש המקובל יוסף דאג להם, ראה בעלבונם, לא הייתה להם כל סיבה לרצות באובדנו. אז מה קרה? אולי מה שקרה זה שקשה מאוד לעמוד מול עוצמות אדירות של מי שמנהל את הזירה. כשראובן אומר להשליך לבור (ואי אפשר היה לנחש מה בליבו), כששמעון ולוי מוכנים להרוג ויהודה מציע למכור, קשה להשמיע קול אחר. אבל עכשיו, כך נדמה לי, אין לנו ברירה, חייבים להשמיע קול אחר מול כל המושכים בחבל עד שייקרע. ובעיניי זה לא משנה אם משמאל או מימין, מ־12 או מ־14, חשוב לשנות כאן את השיח, כי יש כאן חלקים שמתקיים בהם "ולא יכלו דברו לשלום", ומכאן קצרה הדרך לבור.
אבל זה ממש לא שוויוני
יש טוענים שזה ממש לא שוויוני. שיש כאן צד שמחפש אחדות בכל מחיר, וצד אחר שלא מוכן לקבל הכרעות שאינן תואמות את רצונו, שמחזיק במשרתי טייסת כאקדח לרקה של החלטות של רוב. יש בזה לא מעט מהצדק, אף שלא עד הסוף, ובכל זאת אומר: גם פרשת יוסף אחיו לא שוויונית בעליל. איך אפשר להשוות בין אשמת יוסף לאשמת אחיו? צד אחד אשם בכך ששיתף בחלומות שראוי היה לשתוק אותם והביא דיבת אחיו אל אביהם. חטאו העיקרי בכלל לא היה חטאו שלו, אלא אהבת אביו המופגנת בכתונת פסים. מנגד, אחיו נושאים אחריות לאשמה קיצונית: החרמת אח, תכנון רציחתו, השלכתו לבור ולבסוף מכירתו המשפילה לעבד. אולי יותר מכול, אטימת הלב לסבלו ואכילת לחם כשתחנוני האח הם הפסקול המוזיקלי של הסעודה. זה לא בר השוואה, אבל זה לא משנה, בגלות מצרים לא תהיה הפרדה בין יוסף לאחיו, כולם ישלמו את המחיר. ככה גם בחטיפות ובטבח ובחללי המלחמה. כולם אחים לצרה, כולם משלמים בדם.
אני משוכנע שאם היינו אחי יוסף היינו בטוחים במאה אחוזים שהכול עליו, כל האשמה כולה. אני משוכנע שגם במחלוקת הפנימית שלנו זו בדיוק הבעיה, שכל צד רואה את צרתו ומזהה את האשמה כולה מתחילה ועד סוף בצד השני. כנראה שהאמת מורכבת מזה.
מרחוק
בפרשת יוסף ואחיו יש פסוק אחד שמספר את כל הסיפור, אולי גם את התיקון המתבקש לסיפור: "ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו". האלשיך הקדוש מדגיש שהם התנכלו להמית אותו דווקא בטרם קרב אליהם, ועל פי חז"ל הם שיסו בו כלבי רועים להורגו. למה? כי מרחוק קל לשנוא, אבל באיזשהו מקום הם ידעו שאם יתקרב אליהם, פתאום יהיה כאן אדם שלם, לא קריקטורה מגוחכת של בעל חלומות.
ואולי זה גם הסיפור שלנו – אנחנו שונאים מרחוק, קל לכל צד לשנוא כשלא מכירים באמת ולא נפגשים. ואולי זה מה שחייבים לעשות, להתקרב ולדבר. אני יודע, כולם בתחושה שמכירים, כי רואים זה את זה בטלוויזיה, אז הנה סיפור על טלוויזיה.
לפני כמה חודשים הזמינו אותי לריאיון באחד הערוצים. ביקשו שאכנס לחדר האיפור, משהו סמלי. כשהסמלי הזה הסתיים, אמרתי לאדם שאיפר אותי: "עוד לפני כן לא הייתי יפה, עכשיו אני ממש מכוער". אמר לי: "מה חשבת? הטלוויזיה עושה אנשים מכוערים". בול! הטלוויזיה עושה אנשים מכוערים! זה הסיפור. מחוץ לטלוויזיה כמעט כולם יפים.
קרב חייהם
והנה מחשבה אחרונה. בטח לא כולם יסכימו איתי, אבל אני כותב. זה באמת לא נתפס איך אחי יוסף, קדושי עליון, הגיעו עד כדי נכונות לרצח ולמעשה למכירת אח. זה כנראה קרה כי הם חששו שמה שקרה עד כה בין אחים בתנ"ך יקרה גם להם: אח אחד ממשיך את ההורים, והאחר נדחה. הכותונת והחלומות צעקו להם שיוסף ממשיך, שהם בדרך החוצה, בדרך לאבד את ההשתייכות שלהם. על זה הם היו מוכנים ללכת עד הסוף, ולמגינת הלב אפילו להרוג. אבל זה היה קרב על הקיום, על היותם המשך של יעקב.
אולי רבים לא יקבלו זאת, אבל כך אני חושב: בעבר השמאלי של המתרס יש רבים שחיים בתחושה שהדמוגרפיה וצביונה המסתמן של המדינה פולטים אותם החוצה. האיומים, המחאות, הסרבנות וההצתות, אפילו הנפנוף בהגירת המוחות - בכולם מסתתרת גם איזו צעקת בהלה: אל תוותרו עלינו, אל תשליכו אותנו מחוץ לעגלה הישראלית. זה לא הצד הגלוי בהכרח, גם לא בקרבם, אבל לעניות דעתי זה לגמרי קיים. האם זה מצדיק כל דבר? ממש לא. אבל כדאי להבין את שורש הצעקה.
לתגובות: liorangelman@gmail.com