פרשת המסמכים המסווגים הופכת מיום ליום לפארסה מביכה, ונראה כי בהליך הזה הפרקליטות נלחמת בשיטת "אף שעל".
ההתעקשות וההליכה עם הראש בקיר מלוות את התיק מתחילתו. הן בהארכות המעצר, שבהן היא טיילה בין הערכאות השונות עד שקיבלה את מבוקשה; הן בבחירת הסעיף החמור ביותר נגד פלדשטיין המייחס לו כוונה לפגוע בביטחון המדינה; הן באבסורד המקומם שהפרקליטות נלחמה נגד פרסום שמו של הנגד ארי רוזנפלד, למרות שהוא דרש כי שמו יותר לפרסום; הן בניסוח הפתלתל של כתב האישום ובהשמטת פרטים רלוונטיים מתוכו; הן במשחקים של הפרקליטות עם נוסח צווי איסור פרסום כך שישתמע כאילו מטרת ההדלפה ל'בילד' הייתה לטרפד עסקת חטופים, והן בפעולות נוספות.
הפארסה התורנית נוגעת להחלטה של השופט אלכס שטיין על ערר שהגישה הפרקליטות. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת הסנגורים והורה על שחרורם של פלדשטיין ורוזנפלד למעצר בית הרמטי ומפוקח. הפרקליטות הגישה ערר על ההחלטה. השופט שטיין קיבל את עמדת הפרקליטות רק בנוגע לרוזנפלד עם הסבר מפולפל ותמוה.
לכאורה עניינו של פלדשטיין חמור יותר. הרי פלדשטיין נאשם במסירת ידיעה סודית עם כוונה לפגוע בביטחון המדינה (על פי הדוקטרינה המשפטית שמודעות לתוצאת הפעולה מאפשרת לייחס עבירת כוונה, גם אם זו לא הייתה הכוונה בפועל). לגבי הנגד רוזנפלד, מיוחסת לו עבירה קלה יותר של מסירת ידיעה סודית, בלי התוספת של כוונה לפגוע בביטחון המדינה. זאת מכיוון שלא היה מודע לכך שהמסמך שהעביר לפלדשטיין במטרה שיובא לידיעת ראש הממשלה יועבר בפועל לפרסום ב'בילד', ושהמסמך שייפסל לפרסום על ידי הצנזורה יודלף באופן פיראטי לפרסום בחו"ל.
בואו נקרא יחד את החלטת שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין בנוגע לרוזנפלד. "בהחליטו לשחרר את הנגד למעצר בית, בית המשפט המחוזי קבע כי הוא מאמין שהלה למד לקח ולא יעביר עוד שום מידע סודי אשר נמצא בידיו או נצור במוחו", מסביר השופט שטיין, ועל כך משיב: "בעולמו של ניהול סיכונים אין מקום למתן אמון אינטואיטיבי בנאשם - גם לאמון שמגבש שופט מנוסה אשר שמע הרבה משפטים והתרשם מעדים רבים. ניהול סיכונים הדרוש לענייננו צריך להתבסס על שלוש אלה, ועליהן בלבד: ראיות, הסתברות, ותוחלת הנזק".
כלומר, אומר לנו השופט שטיין: אין פה מקום לשיקול דעת, אלא נדרשת חשיבה מתמטית שתקבע את ניהול הסיכונים. האם שטיין אכן ביצע כאן הערכה מתמטית? הבה נתקדם עם ההחלטה. "במקרה שלפניי, הנטל להוכיח היעדרו של סיכון להעברת המידע הסודי רובץ על שכמו של הנגד. כך קובעת חזקת המסוכנות אשר חלה על עניינו, ובכגון דא אין די בהצהרת הנאשם על כוונותיו הטובות. הצהרה זו והעובדה שהנגד נכשל לראשונה במסירה אסורה של מידע סודי יכולות, לכל היותר, להפחית את ההסתברות לביצועו של מעשה דומה בעתיד. בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, סבורני כי הסתברות זו אינה זניחה, ובוודאי שאינה אפסית".
רגע, אנחנו צריכים לעצור. ממש לפני כמה שורות כתב לנו השופט שטיין שאין מקום לשיקול דעת אינטואיטיבי או לאמון שמגבש השופט שמתרשם מן העדים. אלא מה? כעת הוא קובע שההסתברות לכך שרוזנפלד יחזור וייכשל שנית אינה זניחה ובוודאי שאינה אפסית. על סמך מה קובע זאת שטיין? הוא כלל אינו טורח לציין. השופט מסארווה קובע שההסתברות זניחה, אך שטיין כותב שהוא עצמו סבור שההסתברות אינה זניחה. זו חשיבה מתמטית ולא אינטואיטיבית? איך אפשר להתווכח עם סברה כזאת שאינה מתבססת על שום דבר? ונניח שהייתה ערכאה נוספת מעל בית המשפט העליון, נקרא לה בית משפט צמרת. אז בית המשפט צמרת היה הופך את החלטת בית המשפט העליון כי הוא סבור אינטואיטיבית ההפך? אני באמת לא מבין איך אפשר להתמודד עם "סבורני" כזה.
לא לחינם, באופן חריג למדי, החליטה הסנגוריה הציבורית לתקוף את החלטת השופט שטיין והגיבה כך: "כוונת המחוקק בחוק המעצרים הייתה להפחית את שיעורי המעצרים כך שרק מי שחייב להיות עצור (מפאת מסוכנות, שיבוש והימלטות) יישאר במעצר. ההחלטה שניתנה היום, הלכה למעשה, חותרת תחת תכלית החוק ומשמעותה שכל נאשם שחלה לגביו חזקת מסוכנות ייוותר במעצר עד תום ההליכים, אלא אם הוכיח באותות ובמופתים שהוא אינו מסוכן".
נחזור להחלטת שטיין: "לצידה של הסתברות זו, נמוכה ככל שתהיה, ניצבת פגיעה משמעותית ביותר בביטחון המדינה - במיוחד בתקופת המלחמה בה אנו חיים, ובשים לב להיקף ולטיב המידע המוחזק בידי הנגד. אשר על כן, בפנינו תוחלת נזק רבה. האם הנגד הרים בעניין זה את נטל ההוכחה שעבר אליו מכוחה של חזקת המסוכנות? תשובתי לשאלה זו היא לאו מוחלט".
שטיין מוסיף וכותב כי "אחרי שידענו את ההסבר שהנגד נתן למעשיו נושא כתב האישום, לא יכולתי אלא להגיע למסקנה כי הלה ראה - ומוסיף לראות - את עצמו כמעין vigilante של חיל המודיעין, 'קבלן עצמאי' שבשעת הצורך רשאי ליטול לידיו את המושכות ולהקים ערוצי תקשורת ישירים בינו לבין הגורמים הממשלתיים בדרכים שימצא לנכון, ותוך ביטול מוחלט של שרשרת הפיקוד הצה"לית ונוהלי ביטחון המידע". לדבריו, "פגיעה בביטחון המדינה אשר עלולה להיגרם בהתממשותו של תרחיש זה - מי ישורנה? את הסיכון הביטחוני שנשקף מהנגד לא נוכל להרשות לעצמנו בעת המלחמה, כפי שטוענת המדינה". משום כך, קובע שטיין: "לא נותר לי, על כן, אלא לקבוע כי הנגד יישאר במעצרו, מאחורי סורג ובריח, עד לסיום ההליך העיקרי - זאת, בכפוף לשינוי בנסיבות, לרבות שינוי בנסיבות הקשורות למצב המלחמה הנוכחית".
זו החלטה מופרכת וקיצונית מאין כמותה. שימו לב מה בדיוק הנימוק של השופט שטיין: "לא יכולתי אלא להגיע למסקנה כי הלה ראה - ומוסיף לראות - את עצמו כמעין 'קבלן עצמאי'". החשש של שטיין הוא לא שרוזנפלד ידליף מידע סודי ל'בילד', לעיתונאים או לגורמים זרים ואחרים. החשש הוא שרוזנפלד ישוב "להקים ערוצי תקשורת ישירים בינו לבין הגורמים הממשלתיים בדרכים שימצא לנכון". כלומר, שידליף שוב מידע מסווג לראש הממשלה תוך ביטול שרשרת הפיקוד ונוהלי ביטחון המידע.
הנאשם אומר: טעיתי, חטאתי, הוטעיתי. חשבתי שאני מעביר את החומר ללשכת ראש הממשלה ובידיעתו של ראש הממשלה. הוטעיתי לחשוב כך. בפועל, המסמך הועבר לפרסום בחו"ל תוך עקיפת הצנזורה ללא ידיעתי. אך בכל מקרה - לא אעשה זאת שוב. מה אומר לנו שטיין? נכון, אתה לא ידעת. נכון, אין חשש שתדליף לגורמים זרים או לכלי התקשורת. אבל עדיין יש חשש ששוב תנסה לעקוף את שרשרת הפיקוד ותעביר מידע מסווג לראש הממשלה תוך ביטול נוהלי ביטחון המידע, ולכן לא יעזור שאתה מתחרט ושעברך הפלילי נקי וכו' וכו'.
נאמן התא
זו עמדה לא נורמלית, אבל בואו נקבל אותה כמו שהיא. מה קורה בפועל? רוזנפלד שוהה במעצר עד תום ההליכים נגדו, אבל שורת חברי כנסת ושרים ביקרו אותו בכלא. כידוע, על פי חוק החסינות אסור להאזין לחברי כנסת ושרים. כך שמצד אחד, הפרקליטות דורשת ומקבלת מעצר עד תום ההליכים כדי שלא יעביר שוב מידע ל"גורמים ממשלתיים". ומן הצד השני, אותם גורמים ממשלתיים פוגשים אותו ומבקרים אותו בכלא פעם אחר פעם ללא שום הפרעה, כשכולם יודעים זאת, והשב"כ והפרקליטות יודעים וזה לא מפריע לאיש. יש משהו יותר מופרע מזה?
מתברר שיש. יחד עם רוזנפלד בתא יושב אדם שהורשע בעבירת ריגול. כך טען סנגורו של רוזנפלד, והפרקליטות לא הכחישה זאת. רוזנפלד אינו שוהה בבידוד, והוא בא במגע עם יתר האסירים. ולא עם סתם אסירים, אלא גם עם אסיר שהורשע בעבירת ריגול, שאמור להשתחרר מן הכלא בעוד חודש. זה נשמע למישהו הגיוני?
שטיין קבע שאי אפשר להחליט על אי מסוכנות על סמך אינטואיציה, אז הוא החליט שיש מסוכנות על סמך אינטואיציה. הוא לא שלח את רוזנפלד לתסקיר של שירות המבחן כדי שיעריך מקצועית את הסיכון הנשקף ממנו. מה עשה סנגורו של רוזנפלד? הזמין חוות דעת פרטית של ד"ר נמרוד שני, פסיכולוג קליני המתמחה בהערכת מסוכנות, שטוען כי אין סיכון ממשי שרוזנפלד יחזור על מעשיו. שני אבחן והעריך את המסוכנות לאחר פגישה שערך עם רוזנפלד בכלא.
בעקבות חוות הדעת דרש הסנגור עיון חוזר בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים. לחלופין, ביקש כי השב"כ יעריך בעצמו את המסוכנות הנשקפת מרוזנפלד או שהוא יישלח לשירות המבחן כדי לקבל תסקיר על מסוכנותו. הפרקליטות סירבה לעצם קיום הדיון. אפשר להשתגע. אתם רואים שיש עליכם כל כך הרבה ביקורת, מה אכפת לכם שבית המשפט ישוב ויבחן את ההחלטה? הרי, מקסימום - העמדה שלכם תתקבל ותוכלו להגיד: הנה, צדקנו. אבל הפרקליטות נעמדה על הרגליים האחוריות כדי שהדיון הזה לא יתקיים. בקשתה נדחתה. הדיון אכן התקיים.
השופט מסארווה התקשה לעכל את עמדת הפרקליטות, במיוחד לאור העובדה שחברי כנסת ושרים פוגשים את רוזנפלד בכלא ולאור העובדה שהוא אינו שוהה בבידוד. בפרשה הזאת מוכיחה הפרקליטות שהיא גוף שאינו מסוגל לקבל ביקורת, גוף שננעל על המטרה ואינו משחרר ויהי מה. גוף שיש לו כוח עצום ביד, אבל אינטליגנציה רגשית והבנה חברתית של אירועים מתחת לכל ביקורת. פרקליט המדינה מקיף את עצמו בעושי דברו או באנשים שמפחדים לחלוק על דעתו. איסמן מסתכל במראה ואין לו מושג למה כל כך שונאים את הגוף שבראשו הוא עומד. מודעות עצמית היא לא תכונה שאיסמן התברך בה, והקללה הזאת משפיעה על כולנו.
לתגובות: [email protected]