הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביאצילום: באדיבות המצולם

במאמר שפורסם השבוע באתר "מידה" כתב יעקב פייטלסון דברים חשובים מאוד להבנת המצב שבו נתון המערב למול האסלאם הקיצוני: "אחת הסיבות העיקריות לכשלים בפוליטיקה הבינלאומית בין מדינות המערב והמזרח היא הבעיה של מדינות השייכות לציוויליזציה האירופית להבין על מה מדברות מדינות הציוויליזציה המזרחית ולמה הן מתכוונות.

"גם הפוליטיקה הישראלית סובלת מהבעיה הזאת. הרי שורשיה הושפעו מהשקפותיהם של ראשי ההנהגה של התנועה הציונית אשר הצליחה להקים מחדש את מדינת היהודים בארץ אבותיהם ורובם היו יוצאי אירופה. לכן אין זה מפתיע שרבים ממנהיגי ישראל לא רק מתעלמים מדברים שנאמרים ישירות ובגלוי על ידי ערבים, אלא הם אפילו מצליחים לתת למילים אלה פירוש ומשמעות רצויה יותר לאוזן היהודית. כפי שהגדיר זאת פרופסור משה שרון:

"'מקמפ דיוויד דרך אוסלו ועד לימינו אנו, פערים תרבותיים מונעים מישראל להבין את היריב הערבי ופוגעים במאמץ המדיני... הכישלון היה מנת חלקן של כל ממשלות ישראל, ושל התקשורת כולה. בכל פעם מחדש, מצאו כולם את עצמם מופתעים מכך, שהערבים אינם מקיימים הסכמים שהם חתמו עליהם. פעם אחר פעם סרבו מנהלי המו"מ הישראלים ללמוד מהניסיון וחזרו על אותן השגיאות, ששִעבדו את ישראל לחוקי משחק שנקבעו על ידי הערבים'.

"לעיתים קרובות מדי, רק כאשר היהודים נאלצים להתמודד עם המציאות הקשה, הם מתחילים להבין למה התכוונו הערבים בדבריהם והכרזותיהם. אולם ההבנה הזו איננה נשמרת זמן רב, והישראלים שוב מושפעים מהחלומות היפים על העולם אותו המציאו חלק ממנהיגיהם.

"בעולם הווירטואלי הזה כל האנשים דומים זה לזה, רוצים את אותם הדברים, חושבים אותן המחשבות, ומקפידים על אותם עקרונות מוסריים שיהודים קבעו בעשרת הדיברות שלהם. לכן, אם כולם רק ירצו, ניתן יהיה להגיע מיד להסכמה והבנה הדדית מלאה ולשיתוף פעולה מועיל לכל העמים" (הגיע הזמן להקשיב באמת לערבים, יעקב פייטלסון | 04.1.2025).

להאמין למי שרוצה להרוג אותך

בדבריו הביא פייטלסון שלל דוגמאות היסטוריות שאם לא היו ספוגות בדם יהודי, היה בהן ממד קומי; כמה אפשר להיות טיפשים, כמה אפשר לפעול בצורה המנוגדת לאינטרס הקיום שלנו. הנה דוגמה אחת:

"דוגמה בולטת ואופיינית לכך ניתן לראות ביחסה של הצמרת השלטונית בישראל לדבריו של יאסר ערפאת, שנאמרו על ידו לאחר החתימה על הסכם אוסלו הראשון בנאומו בערבית בפגישת תומכי אש"ף ביוהנסבורג, דרום אפריקה, ב־10 במאי 1994. וכך הוא אמר:

"'ההסכם הזה אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומר התנגד להסכם הזה וראה בו "סולחה דוניא". אינני יודע איך אומרים את זה באנגלית, אני חושב שזה הסכם בעל המעמד הנמוך ביותר, כן, "סולחה דוניא". אבל כמו שמוחמד קיבל את ההסכם ההוא אנחנו מקבלים את ההסכם הזה'.

"הדברים הללו היו ישירים וכוונתם הייתה ברורה לכל מוסלמי ולכל אחד שהתעניין בהיסטוריה האסלאמית. אך בישראל העדיפו לתת פרשנות מושכלת לדבריו של ערפאת שהתבססה על משאלות הלב של המפרשים..."

בהמשך כותב פייטלסון אל מול העמדה הישראלית העיוורת: "שוב למדנו את נכונות דברי ניצולת השואה אשר אמרה לחיילים שביקרו אותה ביום השואה את הדברים הבאים: 'ילדים, אם מישהו אומר לכם שהוא רוצה להרוג אתכם, תאמינו לו'".

וכמו באותו "וורט" שנון על מילות ההגדה "והקדוש־ברוך־הוא מצילנו מידם", המתפרש כהצלה "בזכות" ידיהם של אויבינו, כי אם זה היה תלוי בנו, היינו ממשיכים במצעד האיוולת:

"רק התמדתם של האויבים בשנאתם העיוורת למדינת היהודים מנעו יישום מדיניות תבוסתנית לפיה ניתן לוותר על שטחי המולדת היהודית תמורת פיסת נייר של הסכם שלום שערכו עשוי להיות שווה פחות מעלות הנייר עליו הוא ייכתב" (פייטלסון, שם).

על העיוורון

שתי נקודות עיוורון של העם היהודי מופיעות בדברי ד"ר אברהם לבני בספרו "הסוד הישראלי", האחת היא העיוורון החרדי:

"למרבה הצער, לא השכילו רבים מהאורתודוקסיה לראות שמתחת למעטה הפוליטי של הציונות מסתתרת התנועה המטה־היסטורית והנבואית של שיבת ציון. הם הסתגרו בגטו הרוחני של הגלות, עצמו עיניהם, אטמו אוזניהם ולא חשו בשינויי ההיסטוריה ובקריאותיה של ההשגחה. הם חיו מכוחם של חלומות, ודרדרו את הרוח הנבואית והאוניברסלית של התורה ושל חז"ל והפכו אותה לדת של יחידים המתכנסת בתחום של קהילות קטנות, מתוך אדישות לגורל הקולקטיבי של עם ישראל ומהעתיד הכלל אנושי. הם לא השכילו להבין, שהדרך היחידה להיות נאמן בצורה יעילה ואמיתית למורשת העבר היא לגלות פתיחות אל העתיד ושותפות למהלכי היסטוריה".

האמת צריכה להיאמר, העיוורון הזה מאפיין גם יהודים שעודם שקועים בבוץ הגלות ההולך ונעשה טובעני ומסוכן יותר ויותר. מן הלקסיקון שלנו עלינו לבער את המושג המכובס "יהדות התפוצות". אין "תפוצות". יש גלות ומהגלות צריך לצאת. ויפה שעה אחת קודם!

בהקשר לכך מאלפים דבריו של הרב עקיבא גלזנר, מגדולי רבני רומניה, שכתב בשנת תש"ו (1946) את הדברים המזעזעים האלה: "בנפשי ובמצפוני, כשאני מסכם פעילות רבנית במשך יותר מארבעים שנה, הנני מרגיש את הצורך לבטא וידוי פומבי, הודאה ציבורית על חטא: הנני מודה שאני עצמי, וביחד אתי מספר עצום של עמיתי הרבנים, לא מילאנו את תפקידנו הרוחני והדתי ברמה הנדרשת לפי צורכי התקופה הגדולה בה חיינו, שהיוותה מפנה מכריע וגורלי במהלך חייו של עמנו...

"האם במשך עשרים השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לא היינו יכולים, ולא היינו צריכים לעשות את הבלתי אפשרי כדי לעודד, ולהגשים את העלייה לארץ ישראל של חלק עצום מעמנו, שמפאת חסרונותינו, במקום להציל את חייהם בארץ ישראל ולהשתתף בהקמת המדינה, שנוכחותם בה יכלה להוות גורם חשוב בהתפתחותו הדתית של הבית הלאומי, ולאחר מכן של מדינת ישראל, ובמקום זה, הוגלו למחנות אושוויץ ומיידנק, בהם הושמדו במיליונים בתאי הגזים?" (הרב עקיבא גלזנר בספרו הכתוב בגרמנית: Die Prinzessin Sabbat und die Erlösung lsraëls, ציריך, 1946, עמ' 63–64, מובא ב"הסוד הישראלי" שם).

בעצם היום הזה

נקודת העיוורון השנייה שעליה עומד לבני היא העיוורון החילוני: "דבר גלוי לעין הוא שהציונות החילונית, שביקשה לדחוק הצידה את הממד הרוחני של שיבת ציון, צמצמה על ידי קטיעה זו עצמה את מרחב הבעיות שבידה לפתור. היא לקחה על עצמה להביא לתחייתו הפיסית של העם והצליחה לחדש את היסודות הכלכליים והפוליטיים המבססים את עצמאותו הלאומית של עם ישראל; אלא שאין בידה להתעסק בשאלות התחייה הרוחנית והמוסרית. חסרים לה הכלים לפתור אותן. שום תרבות ישראלית לא תוכל לצמוח מתוך ניסיון להתנער ממורשתו הרוחנית של העם היהודי, ולא יעלה ביד איש ליצור תרבות על ידי מחיקת העבר...".

התאריך העברי שבו קבעה הרבנות הראשית לציין את זיכרון השואה הוא עשרה בטבת. תאריך שמבחינה כרונולוגית הוא המוקדם ביותר בין כל תאריכי החורבן: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כתוב [כְּתָב] לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַיִם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד, א-ב).

כמעט שלוש שנים לפני י"ז בתמוז וט' באב, שבהם נבקעה העיר וחרב מקדשנו, החל המצור הבבלי על ירושלים. מצור שיהיה תחילת הסוף של ממלכת יהודה. אבל אם היינו מביטים על ירושלים של ראשית ימי המצור מה היינו רואים? סביר להניח שאנשים הלכו לבלות, בתי הקפה היו מלאים עד אפס מקום. בטח פה ושם היו כמה תצפיתניות שהתריעו על הסכנה שבפתח ואולי כמה פרשנים קיצוניים שהיו ממליצים להקשיב למה שהאויב אומר ולא לשגות באשליות. אבל חוץ מזה – עסקים כרגיל...

עיני צדקיהו המלך שנוקרו על ידי מלך בבל בסופו של דבר, הן כמעין משל לעיני כל ישראל שהתעוורו מלראות את האסון שבפתח. עשרה בטבת, "עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", שמובא על פי מסורת הגאונים שיש לצום בו אם יחול בשבת, (וטעימה מכך אנו מרגישים השנה שאנו נכנסים אל השבת מתוך התענית), הוא יום של תשובה מכל מה שמחשיך את עינינו מלהביט במציאות בעיניים פקוחות ולעשות את הצעדים המתבקשים מכך. לכן דווקא את צום הזה לא דוחים בשום אופן. כי הוא מסמל בדיוק את סכנת הדחיינות, האדישות, ההשתקה, ההדחקה, ההכחשה וחוסר ההקשבה לדברי האויב האכזר שעומד בפתח. לעיוורון מפני הבאות. שנזכה לפקוח עיניים "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר