כחצי שנה לאחר קום המדינה, הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת כיום הזיכרון לשואה.
אולם כשנתיים לאחר מכן, הכנסת החליטה, מטעמים מעוותים ומתוך שנאה לכל קודש, לקבוע את יום השואה בחודש ניסן – בניגוד להחלטת הרבנות הראשית ובניגוד להלכה.
למרות זאת הרבנות הראשית לא חזרה בה מהחלטתה כי י' בטבת הוא יום הזיכרון לשואה. וצריך לברר אם כן, מדוע יום השואה נקבע דווקא בעשרה בטבת?
שלושה טעמים לקביעת תענית ביום עשרה בטבת: מצור נבוכדנצר על ירושלים, תרגום התורה ליוונית ע"י שבעים זקנים, ומותו של עזרא הסופר. טעמים מעוררים תמיהה, שהרי אף אחד מהם אינו נראה כה חמור המצדיק קביעת תענית לדורות.
מבאר הרצי"ה קוק שההסבר נעוץ בטעם המרכזי לתענית – המצור על ירושלים. ירושלים מבטאת את הקודש בעולם הזה – שם מקום המקדש, מקום השראת השכינה, יחד עם הסנהדרין, מקום בירור האמת האלהית. לכל חורבן חומרי בעם ישראל ישנו חורבן רוחני שקדם לו. תענית זו אינה משקפת את החורבן המעשי, אלא דווקא את שרשי החורבן הרוחניים.
החורבן ההיסטורי
עזרא הוא זה שמוביל את כל המהלך של שיבת ציון ובניין בית שני, אולם רוב העם מעדיף להישאר בגלות בבל. המעטים שעולים עם עזרא ושותפים לתקומת הארץ אלו פחותי העם. כמו כן, עזרא מבחינה מסוימת מקביל בגדולתו התורנית למשה רבינו: מתקן תקנות רבות ומעצים את תורה שבעל פה.
אישיות כזו מיוחדת הפועלת למען עם ישראל בכל המישורים כולם – בבניין הלאומי, בבניין התורני והרוחני - מבטאת את ההנהגה האידיאלית בישראל. האובדן של עזרא הסופר מבטא מחסור במנהיגות אמיתית ורוחנית על פני מנהיגים הפועלים לטובתם והנאתם ומתוך ניתוק מכל קודש ומביאים בכך באופן בלתי-נמנע לחורבן הבית.
תרגום השבעים אף הוא מהווה נקודת שבר אדירה בבניין הרוחני של עם ישראל. תרבות יוון מאופיינת באהבת החכמה והפילוסופיה, אך היוונים לא הסכימו לקבל שישנה חכמה אלהית. תרגום התורה ליוונית הוציא את התורה מהעולם הפנימי הקדוש של ישראל לעולם הכללי של העמים כולם. מעתה כל גוי יוכל ללמוד תורה ולהתייחס אליה כאל חכמה אנושית גרידא. כל אחד "רשאי" לפרש את התורה כהבנתו, לשפוט אותה, ואף לסתור אותה על פי סברותיו האנושיות. פעולה זו מהווה הרס של כל קדושת התורה ומעלתה וממילא תביא גם לחורבן הבית – חורבן הקודש בעם ישראל.
החורבן העכשווי
על פי הבנה זו, ניתן להבין מדוע יום זה נבחר להיות גם יום הזיכרון לשואה. בדומה לחורבן הבית השני, השואה הייתה חורבן אדיר לישראל כששליש מעם ישראל נטבח באכזריות רבה. ומהו החורבן הרוחני שקדם לאותה שואה מעשית? ובכן, כל הבעיות שקדמו לחורבן בית שני והיוו שורש לחורבן, הן אלו שקדמו למלה"ע השנייה. למרות מנהיגים וחכמים שפעלו למען שיבת ציון, למעשה, כשהיה צריך לשוב ולהקים מחדש את היישוב היהודי בארץ ישראל, מעטים ורחוקים היו שותפים למהלך. רוב אנשי התורה ובעלי הממון העדיפו להישאר בגלות מטעמים אגוצנטריים, ואף להתנגד לעלייה ארצה.
וכמו כן, גם בתקופה שקדמה לשואה התפשט ברחבי אירופה לימוד התורה באוניברסיטאות בתור "מדעי היהדות". לימוד המתייחס לדברי התורה וחז"ל כאל חכמות אנושיות הניתנות לביקורת ולסתירה, כגון "ביקורת המקרא". מכך בא זלזול בחכמי ישראל ובקיום המצוות המעשיות.
עלינו להתבונן היכן אנו עומדים ביחס לבעיות אלו היום. האם בעיות אלו תוקנו? האם עם ישראל שב בתשובה לאחר הצרות שעבר? נראה שלא לריק אנו ממשיכים להתענות תענית זו. "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם ... ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה" כותב הרמב"ם.
לצערנו הרב, בעיות אלו עדיין קיימות במידה מסוימת. רבים מהציבור הדתי עדיין לא רואים בשיבתנו לציון תהליך בגאולה, חלקם חיים כאן. ובשעה שמזמינים אותם להתגייס לצבא, הם רואים בכך פשע ועבירה שיש למסור את הנפש על מנת להימנע מכך. מצוות לאומיות נתפסות כאל פעולות אינטרסנטיות נטולות כל קודש, שעדיף שיתעסקו בהן "פחותי העם" (להיפך).
ומאידך, בחלקים אחרים של הציבור הדתי ישנה נהירה רבה אחר לימוד תורה בצורה אקדמאית, תוך שילוב של תפיסות פילוסופיות, ופסיכולוגיות שאין מקורן במסורת ישראל ואף נוגדות אותה.
אם חפצים אנו שירושלים תצא מהמצור הגשמי והרוחני שהיא מצויה בו, ומקום המקדש יחזור לבעלותנו ובית קודשנו יעמוד על תילו, עלינו לגדור פרצות חמורות אלו ולהסיר הקלקולים מתוכנו. כך בע"ה נזכה שתעניות אלו יהיו לששון ולשמחה במהרה בימינו.
הכותב הוא ראש בית המדרש בישיבת ההסדר 'אור וישועה' חיפה.