בפרשתנו, יעקב אבינו באחרית ימיו מברך את בניו. בראשית הפרשה מברך הוא את בני יוסף, ואומר, 'יְשִׂמְךָ אֱלֹקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה', ברכה שנקבעה כברכה בה אנו משתמשים לדורות.
על השאלה מה מיוחד באפרים ומנשה יתר על יוסף ואחיו, יתר על אברהם, יצחק ויעקב, נאמרו הסברים רבים, בהם: על יעקב נאמר 'וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם', עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. יעקב חווה את הקושי בקיום תורה ומצוות בגלות, בנכר.
ויודע יעקב שעתידים ישראל לגלות מארצם, ואף עתה הינם כבר בגלות מצרים. לכן ראה הוא וראו מתקני הברכות, מיוחדות אצל אפרים ומנשה שעל אף שגדלו בגלות מצרים, שמרו על יהדותם, וראוי שכל איש ואשה מישראל יהיו מבורכים כך שישכילו לשמור תורה ומצוות בכל מצב, גם בגלות, בחינת דברי הספרי, על דברי ירמיהו, 'הציבי לך ציונים' [לא כ]. אומר רש"י: אף לאחר שתגלו, היו מצוינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו.
ויש שהסבירו שייחודיותם של אפרים ומנשה, הייתה בהיעדר הקנאה ביניהם, אמירה ברורה לכל בני יעקב שידעו מריבות אין קץ ביניהם, ולא עוד אלא שיעקב אבינו בעצמו חווה מריבות עם אחיו עשו ובוודאי זוכר הוא את מריבות דודו עם אביו יצחק. לכן ראה לכרוך את שניהם בברכה אחת, כי המיוחדות היא ביכולת לכרוך ברכה אחת לשני אחים אוהבים שאין בהם קנאה זה כלפי זה. ממילא נכון וראוי היה לקבעה לשעתה ולדורות.
אך לכאורה קשה, מדוע יעקב-אבינו אינו מקצר בברכות בניו ואינו מברך את כל בניו בברכה שאף נקבעה לדורות – 'יְשִׂמְךָ אֱלֹקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה', כפי שנוהגים כל ישראל? מדוע היה צורך בברכה שונה לכל אחד ואחד מבניו? דומה כי מחד ידע יעקב את דברי שלמה המלך במשלי, 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה'. ומאידך ידע גם ידע שכוחו של עם ישראל באחדותו, ולכן אמר 'הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים 'הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם'. מחד 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ', כל אחד לפי סוד תפקידו וסגולות אישיותו, לכן נמצא בברכות יעקב את הסכם יששכר וזבולון. האחד מקים עולה של תורה בישראל, והשני עוסק בפרקמטיה בינלאומית. אך מאידך, הצלחת האומה הישראלית תלויה ביכולתכם להתאסף יחדיו ולשמוע יחדיו.
לכאורה נראה על פניו שבפסוק השני, 'הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם', נאמר בדיוק מה שנאמר בקודמו, 'הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם'? דומה כי כפילות זו בפסוקים ומתן ברכה מיוחדת לכל בן, ניתן להבין על פי תרגום יונתן בן עוזיאל והתרגום הירושלמי. וכבר כתב אחיו של הגאון רב חיים מוולוז'ין, רבי שלמה זלמן זצ"ל, להסביר את התועלת שיש בלימוד ובהעמקה בתרגומים, וכך כתב: 'זה רבות בשנים פנינו עורף ללימוד הנחמד הזה, והוא לנו ככלי אין חפץ בו, והחיסרון הזה גבר עלינו מדורות רבים, וניצב עד היום הזה...'. ואכן דומה כי בתרגומים נמצא מזור לשאלתנו.
כותב התרגום הירושלמי על פסוק זה של 'הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם', ובדומה כותב גם תרגום יב"ע: 'וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם' – ביקש להודיעם על קץ הגנוז, סודות צפונים ומתן שכרם של צדיקים, ועונשיהם של רשעים, וצלו של עדן מהו. התאספו כאחד שנים עשר שבטי יעקב ומקיפים מיטת הזהב שהיה אבינו יעקב שוכב בתוכה, מבקשים שיגיד להם קץ הברכות והנחמות. [ואולם] משנגלה לו הסוד, נעלם ממנו [כבר לא שכנה שכינה, כי חשד בבניו שמא מי מהם מבקש לעבוד עבודה זרה.].
משנפתח לו [ליעקב] השער, גורש ממנו. [לכן] חזר יעקב- אבינו וברך את בניו איש כמעשיו הטובים, ברך אותם. ומוסיף התרגום הירושלמי, שכאשר נתאספו שנים-עשר בני יעקב והקיפו את מיטת הזהב ...האחים חשבו שהוא [אכן] יגלה להם סדרי הברכות והנחמות, אך נתכסה ממנו. או אז ענה יעקב-אבינו ואמר להם: אברהם, אבא של אבי, יצא ממנו פסול, ישמעאל וכל בני קטורה. יצחק אבי, יצא ממנו פסול עשו אחי, ואני ירא שלא יהיה ביניכם איש שליבו חלוק על אחיו, ללכת לעבוד אלוהים אחרים. ענו שנים-עשר שבטי יעקב, כולם כאחד, ואמרו: שמע ממנו ישראל אבינו, ה' אלוקינו ה' אחד. ענה יעקב-אבינו ואמר: יהי שמו הגדול מבורך לעולמי עולמים.
הוי אומר, בפסוק 'הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם' אכן ביקש יעקב לגלות את הקץ, היינו את ימות המשיח. וכדברי רש"י : בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים, וזה מה שנאמר בפסוק השני, 'הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם'. אומר לכם סדר ברכות אישיות, מה מתאים לאישיות ותפקיד כל אחד מהבנים, אך גם לשם הצלחת הברכות, ישנו תנאי יסודי והוא 'הקבצו ושמעו' גם בפסוק זה כשלעצמו כפילות.
מה טעם שכפל, בני יעקב, בני ישראל? בחלק הראשון של הפסוק אמר שִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, ואילו בחלק השני אמר וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל. היינו, אם אתם שומעים אלי הרי אני במדרגת ישראל, ואתם במדרגת בניו של ישראל אביכם, ואם אין אתם שומעים אלי אלא שומעים בסתם, הרי אני במדרגת יעקב ואף אתם במדרגת בני יעקב בלבד.
זאת ועוד, אם באים אתם אלי כאֲבִיכֶם, לשון כיבוד ויראה, הרי אני יעקב אביכם במדרגת ישראל ואתם במדרגת בניו של יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם, אך אם באים אתם אלי ללא תואר אביכם, היינו בחוסר בכיבוד ויראה, הרי אני במדרגת יעקב ואף אתם במדרגת בני יעקב בלבד, ללא השליחות הגדולה המיועדת לכם.
כך או כך, שני פסוקים אלה מהווים את צוואתו של יעקב לבניו, צוואה המתומצתת בשתי מילים: 'הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ'! אומר הרש"ר הירש : הקבצו ושמעו! על שתי מלים אלה של יעקב אבינו הנוטה למות, עומדת כל ההיסטוריה היהודית עד לאחרית הימים. מבחינה חומרית הרי אתם בני יעקב, מיעוט חסר אונים. אך דווקא מפני שאתם מיעוט חסר אונים, - "הקבצו", היו מאוחדים, התגבשו לעם אחד, אל תתפוררו, כוחכם באחדות, ב"קיבוץ";
ועוד, אומר הרש"ר הירש, שמעו בני-יעקב - רק כך יוכלו גם המעטים החלשים לנחול ניצחון על הרבים הגיבורים. רק בכוח הרוח וה'שמיעה', בכוח ההתמסרות לערכי הרוח, כעומק הוראת מלה זו – 'שמע' הוא ה'צמא' הרוחני - שאבו, שֽתו ברצון ממעייני הרוח! הנה זו צוואת יעקב אבינו. 'אחדות ורוח', באלה הוא רואה את כוח בניו וחייהם. ומשיתעורר בכם הצימאון לערכי הרוח, אל תהיו צמאים אלא למסורת ישראל אביכם: "ושמעו אל ישראל אביכם"! השתיה ממעייני הרוח היהודית ורגש האחדות והליכוד, אלה הם דברי הצוואה של יעקב; וכך תזהירנו עוד הנבואה האחרונה, נבואת זכריה: "והאמת והשלום אהבו" [ח, יט].
מתוך אחדות ורוח, כתנאי בסיסי, פונה יעקב-אבינו לברך כל אחד מה ראוי מתוך יחודו, וטבע נשמתו, שיהא תפקידו, ותהא תרומתו ותרומת שבטו למען כלל ישראל, ובנוסף מי ראוי להנהיג את כלל ישראל. ראוי שתהיו כולכם יחד אוהבים זה את זה, ללא קנאה כאפרים ומנשה, אך הואיל ואינכם שווים בנטיותיכם, על כל אחד מכם להתחזק בדרכו שלו בעבודת ה' ובשליחותו. בחינת, 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ'.
אומר על כך הגר"א, הגאון מוילנא, כי האדם אי אפשר לו לשבור דרכו, [את טבעו], כלומר לשנות את המזל שהוא נולד בו, כמו שאמרו במסכת שבת [קנו] מי שנולד במזל צדק, יהיה אדם צדקן. אמר ר' נחמן בר יצחק: וצדקן שאמרו הרי זה במצוות. מי שנולד במזל מאדים יהיה אדם שופך דמים. אמר רב אשי: או מקיז דם, או גנב, או שוחט, או מוהל. אומר הגר"א, שהזכיר רב אשי שלושה אלו, לפי שמזלו מורה שיהיה שופך דמים, אך בבחירתו יוכל לבחור באלו השלושה, או מוהל – ואז הריהו צדיק שעושה מצוות, או שוחט ואז הריהו בינוני, או לסטים – ואז הריהו הוא רשע שופך דמים כמשמעו. במילים אחרות החינוך, הברכה והיעוד צריך להיות אינדיבידואלי, לכל אחד מבני יעקב. וכשהחינוך הוא על פי טבעו, יש סיכוי סביר שגם כאשר יזקין לא יסור ממנה. ולא, כל עוד נמצא הוא תחת מרות האב, ינהג מכוח יראתו, אך משיגדל, יסור גם יסור.
מרגלית יפה כותב הרב וולבה זצ"ל, מגדולי המשגיחים בדורנו, בספרו עלי-שור [עמ' רנט], שמהות האב ושאיפת חייו האמיתית מתגלה בפועל, בבניו וזהו ענין החינוך. ומביא לכך ראיה מהרמב"ם בהלכות חגיגה [ב,ג], האומר שכל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצוות 'יראה כל זכורך'. למד מכאן הרב שמצות חינוך היא מן התורה, והואיל ולשונו הזהב של הרמב"ם היא 'ולהראות בו', ולא 'ולהראות אתו', משמע שהאב נראה בבנו. ביקש יעקב-אבינו, שהוא יראה את עצמו, את דרכו, בכל אחד מבניו, ובני בניו, כל אחד על פי יעודו, עד הקץ, עד ביאת הגואל. לכל אחד מהבנים ולכל אחד מהשבטים יאמר כלשון הראי"ה קוק: 'עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרוש אותם, וימצאו לך מיד. אך זאת מתוך ההבנה שאין נשמה בודדת, גדועה בהוויה, אלא שהבריאה כולה מהווה אחדות אחת ולכל נשמה בה תפקיד התואם את סגולותיה ומעלותיה.
השנה, בערב שבת חל צום עשרה בטבת, בו החל המצור על ירושלים, עד שלבסוף חרב בית מקדשנו. ולמה חרב? על עוזבם את תורתי, שלא ברכו בתורה תחילה. הסביר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שלא הפנימו וברכו קודם לימוד התורה את 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. קודם יש להפנים ולברך על הבחירה בעם-ישראל כעם ולא כפרטים, ורק אחר-כך לגשת ללימוד התורה ולהודות על שנתן לנו את תורתו. ועוד נקבע יום זה כיום הקדיש הכללי לקורבנות השואה, שואה בה לימדונו הנאצים ימ"ש שיעור איום באחדות האומה הישראלית, כי יהיה לבוש היהודי אשר יהיה, אחת דינו.