פרשת ויחי חותמת לא רק את סיפור יעקב ובניו, אלא מסע מופלא של תיקון הדרגתי ביחסי אחים לאורך ספר בראשית כולו.
הספר מציג בפנינו התפתחות מרתקת - מן השפל העמוק ביותר של רצח אח, ועד לשיא של אחווה ואהבה ללא תנאי.
המסע מתחיל בטרגדיה הגדולה של קין והבל. "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" - זהו השפל המוחלט ביחסי אחים, שבו הקנאה והתחרות מובילות לשפיכות דמים. קין, הבכור, לא מצליח להתמודד עם תחושת הקנאה והדחייה. קין אינו מסוגל אפילו להכיר באחריותו, ומגיב ב"השומר אחי אנוכי?" - התכחשות מוחלטת לעצם מושג האחווה.
בדור הבא אנו עדים לצעד קטן של התקדמות ביחסי האחים יצחק וישמעאל. אמנם הם חיים בנפרד לאחר גירוש ישמעאל, אך ברגע האמת - בקבורת אברהם אביהם - הם מתאחדים: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". זהו רגע חטוף של אחווה, המוגבל לאירוע ספציפי, אך כבר מסמן התקדמות מרצח לדו-קיום מרוחק.
בסיפור האחים יעקב ועשו אנו רואים התקדמות נוספת. אחרי שנות נתק וקונפליקט, מגיע הרגע המרגש של "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו". זוהי כבר התפייסות אמיתית, גם אם זמנית. למרות שבהמשך דרכיהם נפרדות, עדיין נשמר ביניהם כבוד הדדי. יעקב משיב לעשיו את הברכות שלקח ממנו במרמה. שבע ההשתחוויות של יעקב, המביעות את התבטלותו בפני עשיו, ומתן המתנה רבת ההיקף, מרככות את לבו של עשיו והוא מוחל לאחיו.
בסיפור יוסף ואחיו מתרחשת קפיצת מדרגה משמעותית. התהליך מתחיל אמנם במכירת אח לעבדות, אך מתפתח בהדרגה דרך חרטה ("אבל אשמים אנחנו"), דרך מסירות נפש של יהודה להצלת בנימין, ועד לשיא של סליחה ומחילה מלאה מצד יוסף: "ועתה אל תעצבו... כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". זו כבר איננה התפייסות חיצונית, אלא הבנה עמוקה של מקומה של חרטה וסליחה במערכות יחסים.
והנה מגיע השיא בפרשתנו - סיפור אפרים ומנשה. יעקב מעדיף את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור. יוסף מביע התנגדות לכך, "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ." כרוצה לומר: "אבא, הבה לא נחזור על הטעות של העדפת הצעיר על פני הבכור בשנית". יוסף חווה על בשרו מה העדפת הצעיר על פני אחיו עלולה לגרום. יעקב מסרב: "וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם." היינו מצפים כאן לתגובה טבעית של קנאה ומריבה, אך כאן אנו רואים שינוי מהותי: שני האחים מקבלים את ההחלטה בכבוד ובהשלמה. איננו רואים כל סימן של קנאה או תרעומת. אולי זו הסיבה שיעקב רואה לנכון לברכם: "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה". זהו המודל המושלם של אחווה - היכולת לקבל באהבה את הייחודיות של כל אח, מבלי שהדבר יפגע באחדות המשפחתית. שמא משום כך עד היום במשך אלפי דורות הורים מברכים את ילדיהם בערב שבת ובשמחות "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", מקדימים את אפרים, ובוחרים בהם כמושא הברכה ולא למשל בשלוש האבות, כשם שאנו מברכים את הבנות: ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה".
התורה בוחרת לפתוח את מסעה עם סיפור משפחתי, ולא עם חוקים או מצוות. המסע הזה מעביר אותנו דרך מערכות יחסים בין אחים. המסר ברור: לפני שאדם יכול לנהל חיים מוסריים ולקיים תורה, עליו ללמוד להיות בן משפחה טוב, לפתח קשרים של כבוד, לדעת להביע חרטה, ומנגד לדעת לסלוח ולמחול. ספר בראשית הוא תזכורת לכך שחיי המשפחה הם לא רק הבסיס לחברה, אלא גם הקרקע שעליה צומחים החיים הרוחניים והמוסריים. אפשר היה לצפות שהספר הראשון, בראשית, יוקדש לחוקים ולציוויים. אך התורה בוחרת לפתוח אחרת. ספר בראשית אינו ספר של הוראות, אלא סיפורו של מסע משפחתי, המלמד על חשיבות חיי המשפחה וקשרים בין אחים לפני כל חוק ומשפט.
בימים אלה של מלחמה, כאשר עם ישראל מתמודד עם אויבים מבחוץ, חשוב במיוחד להפנים את המסר העמוק של ספר בראשית: האחדות המשפחתית היא המפתח להישרדות ולהצלחה. כשם שבסוף ספר בראשית האחים למדו לקבל זה את זה ולתמוך זה בזה, כך גם אנחנו, כעם וכחברה, חייבים לזכור שכוחנו באחדותנו. היכולת לשמור על אחדות למרות השונות, להתעלות מעל מחלוקות פנימיות ולראות את הטוב שבכל חלקי העם - היא המפתח להישרדותנו ולניצחוננו.
לאחדות עם ישראל, להשבת השבויים והחטופים, לע"נ הנופלים הקדושים ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי ומור חמי משה נחמיה.