
פרופ' קובי מיכאל, מומחה לאסטרטגיה וביטחון אישי ממכון משגב למחקרי ביטחון לאומי, מתייחס בראיון לערוץ 7 למחירים הכבדים שישראל ממשיכה לשלם בלחימה ברצועת עזה ולצפוי בהמשך.
בהתייחס לטענה לפיה שיטת הפשיטות מובילה לאסונות הכבדים האחרונים, מציין פרופ' מיכאל כי "זו לא שיטת הפשיטות. אנחנו שם כבר מעל שבעים יום באותו מרחב שמצפון לעיר עזה. בעשרת הימים האחרונים 15 חיילים בחטיבת הנח"ל נהרגו, והדבר הזה מחייב בדיקה".
"אולי יש כאן סוג של עייפות, אולי שחיקה ואולי חוסר מוכנות מספקת להתמודדות עם תנאי השטח שהם מורכבים מלכתחילה. זו מציאות בלתי נתפסת שבה אנחנו מנהלים לחימה נגד שאריות של מה שהכרנו כארגון צבא טרור חמאס, אנחנו בהיקף כוחות גדול, כאוגדה, מול כמה עשרות או כמה מאות שלא מאורגנים ופועלים במתכונת של גרילה, צצים ממנהרות ושמים לנו מטענים ואנחנו ממשיכים להזרים סיוע הומניטארי למרחב".
בנוסף, מזכיר מיכאל, צה"ל פועל באופן מאוד זהיר על מנת שלא לפגוע באותה אוכלוסיה אזרחית שלא עלה בידינו לפנות ו"לא מפעילים את כל המכונה הצבאית על כל עוצמתה, מרמת הכלים ההנדסיים ועד הפצצות שיטוח של חיל האוויר ואנחנו משלמים מחירים מאוד כבדים מול מטענים שם ומול מצלמות שהצליחו להבריח בחסות סיוע הומניטרי ובהריסות שמשמשות כמחסה ומסתור. זה לא סביר ולא הגיוני".
"אני מבין שאנחנו כרוכים בלחצים שנוגעים לממשל האמריקאי מתחילת המלחמה, מה שגרם לנו לא מעט נזק, אבל יש כאן גם דברים שצריך לבדוק פנימה בבית", אומר פרופ' מיכאל ואנחנו שואלים אם הוא שותף לאמירות החריפות שנשמעות כלפי הרמטכ"ל. "אני רוצה להיות זהיר בעניין הזה. אני מזהה פער בין רמת הנחישות, הדבקות במשימה והלוחמנות של דרגי השטח הטקטיים לבין סוג של גישה אחרת של המטה הכללי, גישה שנערכת ליום שאחרי, גישה הסכמית שמקפידה על איך הדברים ייראו בבית הדין הבינלאומי וקשובה ללחצי הממשל האמריקאי וארגוני הסיוע הבינלאומיים".
בנוסף, הוא אומר "יש כאן אינדיקציה מטרידה נוספת. ביומיים שלושה האחרונים דווח ששר הביטחון, ישראל כ"ץ, דרש ממערכת הביטחון להציג לו תכנית להכרעת חמאס, ואני שואל איך יכול להיות ש-15 חודשים אחרי תחילת המלחמה מגיע השר ודורש מהרמטכ"ל תכנית להכרעת חמאס. או שיש תכנית ודעתו של השר לא נוחה ממנה והוא מעדיף לעשות את הדברים דרך התקשורת כדי לדחוק את הרמטכ"ל להתפטרות מעצמו, או שאין תכנית כזו. כל אפשרות מטרידה. משהו לא טוב ולא ברור קורה כאן".
בהתייחס לאפשרות שהצבא מתנהל חודשים ארוכים ללא מגמה ברורה של הדרג העליון להכרעת חמאס, אומר מיכאל כי בעוד רבים מטיחים בממשלה אשמה כאילו היא מתנהלת ללא אסטרטגיה במערכה בעזה, הוא עצמו דווקא מזהה אסטרטגיה ברורה שאותה מוביל ראש הממשלה, גם אם לא תמיד היא מתקדמת באופן חלק. "הכיוון ברור והאסטרטגיה הזו מוכיחה את עצמה, אבל האסטרטגיה הזו הובילה לשינוי משמעותי של כל המערכת האזורית, ולעומת זאת לגבי רצועת עזה אנחנו לא מצליחים לייצר את ההישג הנדרש. זה לא קשור לאסטרטגיה של הדרג המדיני. דרוש כאן מהלך צבאי שתכליתו הכרעת החמאס, לא במובן שנגיע למחבל האחרון, אלא שנפרק את התשתיות השלטוניות של חמאס, וזה לא קורה. אם הינו פועלים במרחב שבו אנחנו פועלים באופן משמעותי וללא סיוע הומניטארי זה היה מסתיים הרבה יותר מהר".
אשם משמעותי ביותר מטיל פרופ' מיכאל בהקשר זה על המשך הזרמת הסיוע ההומניטרי לרצועה ועל העובדה שצה"ל אינו פועל בכל הרצועה. "הלחץ על ישראל להזרמת סיוע הומניטארי באופן כמעט בלתי מבוקר, כאשר רובו ככולו של הסיוע נשדד על ידי חמאס שמספסר בו כדי לגייס נערים כבשר תותחים. כל זה בלתי נתפס. חלק מזה נובע מלחץ של הממשל האמריקאי וחלק נובע מחוסר רצון שלנו מלקחת סיכונים, או בהלה שאחזה בנו בעקבות בית הדין בהאג ומסעות רדיפה כלפי קצינים".
"אנחנו ניצבים בפני מציאות שבה רצועת עזה נפגעה באופן מאוד קשה, ייקח שנים וכסף עצום כדי לשקם אותה, אם בכלל אפשר לעשות זאת, אבל חמאס הוא עדיין ישות צבאית שלטונית מתפקדת גם אם באופן מוגבל יותר, אבל הם עדיין שם ומסבים לנו אבידות ונזקים. משהו חייב להשתנות. חלק קשור אלינו, וחלק קשור ללחצים חיצוניים ואולי עם חילופי הממשל נהיה במציאות נוחה יותר".
מיכאל מתייחס ללחץ על ישראל לקבלת הסכם מול חמאס ואומר כי "תוצאת ההסכם, מעבר לתוצאה המשמחת של השבת חטופים, היא שחמאס נשאר יישות שלטונית צבאית ברצועת עזה והדבר הזה מעמיד אותנו בפני אתגר משמעותי. ברור לחלוטין שחמאס לא מתכוונת לוותר על הנכס של שליטה ברצועת עזה ויעשו שם מאמצים לחדש את היכולות הצבאית, כי האידיאולוגיה והמוטיבציה הבסיסיים לפגוע בישראל נותרו על מכונן, מה שמבטיח מציאות של חיכוכים מורכבים בעייתיים ומתמשכים יותר".
בהתייחס לעסקת החטופים שאלנו את פרופ' מיכאל כיצד הוא רואה את ההיגיון שבבהילות העסקה עוד לפני כניסת טראמפ לבית הלבן. לכאורה ההיגיון אמור להיות הפוך והלחץ אמור להיות על חמאס.
"כשטראמפ דיבר במונחים של שערי הגיהינום, הוא טרח להבהיר באמצעות מקורביו שהוא מתכוון גם לישראל אם היא לא תשתף פעולה", אומר מיכאל ומציין כי "טראמפ אוהד את ישראל, אבל הוא אוהד קודם כל את טראמפ. הוא רוצה לראות את הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה ורוצה לקבל הכרה והוקרה בינלאומית כמשכין שלום, וכמי שבכוח עוצמתו ועוצמתה של אמריקה מצליח לעשות דברים שאחרים לא הצליחו. הוא רוצה להגיע לפינה שקטה באוקראינה אחרי הסכמות עם פוטין, כדי למקד את כל הכוחות באיום המשמעותי בעיניו, סין. הוא לא רוצה זבובים טורדניים שיפריעו לו, ולכן הוא דוחק את כולם להגיע להסכם הזה, וזה כולל גם את ישראל".
"נתניהו מבין את זה ומבין שנכון לשמור את טראמפ לצידנו לטובת שלושה דברים עיקריים, קודם כל איראן. כדי להבטיח נחישות של טראמפ מול איום הגרעין האיראני בסנקציות או במתקפה צבאית או תמיכה בישראל למתקפה צבאית ישראלית. בנוסף נתניהו רוצה את הנורמליזציה עם ערב הסעודית, כי הוא מבין שזה לא רק ימצב את ישראל באופן משמעותי במרחב, אלא גם פותח אופציות לקשרים נוספים עם מדינות מוסלמיות רבות כמו אינדונזיה, ויש לכך משמעות כלכלית צבאית ומדינית".
"הסיפור השלישי הוא טורקיה-סוריה שגם בו אנחנו רוצים את האמריקאים לצידנו כשהנוכחות הטורקית המשמעותית בסוריה גוברת ויש איומים טורקיים כלפי ישראל. יכול להיות מצב שגם אם לא יהיה עימות ישיר עם טורקיה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול ארגוני טרור פרו טורקיים, או פרובוקציות איראניות משטחים בשליטת טורקיה כדי לחמם את היחסים, ואנחנו צריכים את טראמפ לצידנו כדי להרגיע בשלוש הסוגיות הללו. ברור לנתניהו שאם ההסכם יופר על ידי חמאס יהיה לישראל גיבוי מטראמפ להשלים את המלאכה, להפסיק את הסיוע, לכתוש ולהטיל מצור על הרצועה, ולכן הוא צריך להתבונן על תמונת המציאות המורכבת הזו, להבין מה אפשר ומה פחות אפשרי וגם על מה צריך לוותר".