נשבענו, ביקר לנו, לעולם לא לסלוח, ולעולם לא לשכוח. כי יתכן ששלום עושים עם אויבים. אבל לא אויבים שרוצחים תינוקות, נשים וילדים. לא אויבים שאונסים באכזריות ואחר כך יורים. שמשחררים, ועד הרגע האחרון מתעללים. לא אויבים שהשנאה, הרצח והדם, הם, ורק הם, תמצית תאוותם.
אותם יש להשמיד. איתם רק הנשק ידבר. שום מפגש, שום שיח, שום הסדר. איתם אין הפסקת אש או הודנה או שאר סליחות. אותם יש לעקור מהשורש ולא להפסיק להכות.
אז נֵלַמֵד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמת חורמה. נֵלַמֵד את בנינו לשנוא את הרעים ולא רק את הרע.
נקים מכוני ויזטל רבים, נצוד אותם, את הנאצים. ולא נסתפק רק בלכבול אותם באזיקים. לא רק כדי שלא יעשו זאת שוב. אלא כשליחות, כמשימה קדושה, כדבר הכי חשוב.
כי הרוע הצרוף שלהם חייב לעבור מעולם חפץ חיים.והוא לא יעבור בחינוך, הסברה או שכנועים. אז לא נרדם יותר בשמירה, לא נתמכר לשקט ולמציאות מדומה ולא נפקיר שוב אותנו ואת העולם, לזוועות ואימה.
רומי, אמילי ודורון היקרות, הלוואי ותוכלו אתן לשכוח. אנחנו לא נשכח. עד עולם.