הרב דני לביא
הרב דני לביאצילום: עצמי

"כיצד נוכל לדרוש מחיילינו לסכן את חייהם בתפיסת הרוצחים הפועלים להשמידנו, אם אנו עצמנו הופכים את קרבנותיהם לקרבנות שווא?"

את המשפט הזה כתב לא אחר מאשר בנימין נתניהו בספרו 'מקום תחת השמש', בעקבות עסקת ג'יבריל בה הוחזרו 1151 אסירים תמורת 3 שבויי צה"ל.

הוא המשיך וכתב: "זהו מהלך שעשוי לעורר גל של רציחות נוספות ושפיכות דמים בהיקף הרבה יותר גדול. אולי היתה כאן הצלה של נפשות אחדות בישראל, אלא שלי ברור שהדבר נעשה במחיר הרבה נפשות שנידונו למוות בגלל החלטה זו... מדינה חייבת לכלכל את צעדיה קודם כל לטובת הכלל".

חרפה ומלחמה

אז מה קרה לנתניהו? מנסים להסביר זאת בלחץ גדול של טראמפ. אך זה תירוץ חלש:

ראשית, נתניהו ביצע את עסקת שליט שהייתה מהגורמים הראשיים לטבח הנורא ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. בואו ניזכר בנתונים שלה: תמורת שליט שוחררו 1,027 אסירים, וביניהם גם סינוואר שהוביל את הטבח המזעזע בו נרצחו יותר מ-1150 איש, ונחטפו 251 אנשים. האם היה אז לחץ אמריקאי?

כמו כן, דובר רבות על ההמתנה לממשל טראמפ האוהד, שהכוורת שסביבו מאגפת את הממשלה מימין. אם נתניהו לא מסוגל לעמוד בלחץ של ממשל כזה, כאשר מדובר במסמוס הישגי המלחמה האסטרטגיים בעזה, שעלו לנו בדם מאות חיילינו, מה יגרום לו לעמוד בלחץ לסיים את המלחמה אם טראמפ ילחץ ויאיים? ומה ימנע את הקמתה של מדינה פלסטינית בשביל ההסכם עם סעודיה אם טראמפ פתאום יחשוב שזה המכשול?

כפי שהמציאות כבר הוכיחה, מי שלא מעמיד קווים אדומים ולא מצליח לעמוד בלחץ בעניין כל כך קריטי, מזמין עוד לחצים בהמשך.

הסכם הכניעה הזה מזכיר את הסכמי מינכן עם גרמניה הנאצית, שבעקבותיהם ווינסטון צ'רצ'יל אמר: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה".

מהו סוד הכשל?

כיוון שלחצי טראמפ אינם תירוץ מספק, מתברר שהשורש של המהלכים התמוהים הללו הוא אחר לגמרי. לנתניהו כשרון רב וגם זכויות רבות במלחמה זו ובכלל. אך יש לו מערכת הפעלה הישרדותית-לאומית שחסרה את החזון היהודי. זהו באג מובנה שמלווה את כהונתו, שלא מאפשר לו להכריע לחלוטין את אויבינו. כל הלחצים החיצוניים הם רק סימן לחוסר החזון והבהירות בנוגע ליום שאחרי.

נתניהו מפחד לשלוט בעזה ביום שאחרי המלחמה – הוא טען במפורש שזה לא ריאלי, הוא חושש מ'כיבוש' ושליטה באוכלוסיה המקומית, וחרד מלחצי העולם. בכך הוא נתן הסכמה שבשתיקה לשיטת הפשיטות ההרסנית של הרמטכ"ל.

כיוון שלתפיסתו בכל תרחיש בסוף ניסוג מעזה, למה שלפחות לא נשחרר את החטופים? מבחינתו הנסיגה היא חלק מהאסטרטגיה ולא תקלה, הכל רק שאלה של העיתוי ושל הנסיבות המתאימות.

נתניהו שאישר את עסקת שליט, קיבל הזדמנות היסטורית לתקן את העוול המוסרי בעסקה הנוכחית, אך שוב פיספס אותה. מניעת הסיוע ההומניטרי (כפי שגם הדין הבינלאומי מאפשר) וכיבוש חלקים מהרצועה, היו עשויים לאפשר את חזרת כל חטופינו לחיק משפחותיהם בלי לפגוע בהכרעת המלחמה. אך הפחד מ'כיבוש' והחשש מלחצי העולם, הובילו למצב אבסורדי בו אין הכרעה, והעולם לוחץ עלינו בכל זאת. שוב ושוב מתברר ש"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח).

מה ריאלי?

מי שאמר שלכבוש את עזה זה לא ריאלי, הופך את הטבח הבא לדבר הריאלי ביותר. מי שמביט על ישראל רק כמקלט בטוח, הופך אותה במו ידיו למקום מסוכן המאפשר לאויבינו צמאי הדם לפגוע בנו. מי שהעביר כסף קטארי וניסה ליצור שלום כלכלי לפני המלחמה, תוך חוסר הבנה של האמונה הדתית שמניעה את האויב, הוא זה שגם לא עמד בלחץ בנוגע לסיוע ההומניטרי, והעביר אספקה לאויב בזמן שחטופינו נמקים במנהרות.

נתניהו חפץ בטובת ישראל, הוא מוכשר בכמה רמות מעל כולם, פשוט סל הכלים התודעתי שלו מוגבל. למרות שהוביל להישגים גדולים בחזית מול חיזבאללה, אין באפשרותו להוביל להכרעה בעזה. מבחינתו אלו 'שטחים מתים' שהשקפתו לא מסוגלת לראות ולהוביל אליהם.

לכן על אף שכתב בספרו שגם מבחינה ריאלית עסקאות חטופים הן טעות קשה, הפחד התודעתי שלו מכיבוש עזה יוצר אצלו עיוורון מעשי. מבחן המציאות מוכיח – כיבוש עזה מפחיד אותו יותר מאפשרות טבח נוסף, גם כשאין שום פתרון אחר באופק.

ההנהגה של הדור הבא

אך אנו רואים שיש דרך אחרת. כשם שהמלחמה הזו חשפה את חולשתה של הציונות החילונית, כשבראשה נתניהו, היא הצמיחה לנגד עינינו אנשי אמונה גיבורים שמצליחים להחזיק את השיקול הכללי על פני החשבון הרגשי של ההווה. עדיפים לנו אנשים עם אנגלית פחות טובה, אך עם חזון ברור יותר. צביקה מור, אליהו ליבמן, יהושע שני, ובאופן כללי אנשי פורום תקווה ופורום הגבורה, הראו לנו מהי מנהיגות אמיתית, ומהיכן היא שואבת את כוחותיה. אחרי התלאות הרבות שעברנו, בשלה השעה שאנשים כאלה ינהיגו אותנו.

ודאי שכל זמן שנתניהו הוא ראש הממשלה אנו מתפללים שהקב"ה יגלגל על ידו דברים טובים ככל שניתן, ואולי הוא עוד יזכה להוביל את תקיפת מתקני הגרעין באיראן (דבר שנמצא בתוך סל האפשרויות התודעתי שלו, הואיל וגם מבט הישרדותי-לאומי יכול להכיל זאת).

אך עלינו לשים לב - מי שלא הצליח לקחת את הטבח הנורא, בו הוא קיבל את מקסימום הלגיטימציה הישראלית והבינלאומית, ולהפוך אותו לניצחון מוחלט בעזה גם אחרי יותר משנה, הוכיח שהוא לא מסוגל לכך. הוא לא מתאים לשלב ההיסטורי אליו אנו צועדים. לכן יהיה קשה להוביל אותו לשם אפילו עם לחצים פוליטיים, למרות שחובה לנסות לעשות זאת במלוא הכח.

אנו זקוקים להנהגה אמונית, שלא מפחדת מהחזון היהודי. מבחינת המסורת היהודית ניתן לציין את הזמן שלנו כמעבר בין משיח בן יוסף האחראי על ההתפתחות הלאומית, למשיח בן דוד שאחראי על החיבור לזהות היהודית ובשורתה לעולם. המלחמה הזו גרמה לחלקים רבים בעם לדבר על זכותנו על הארץ בלי להתנצל, והמצב בשטח מראה שכבר אי אפשר לנצח במלחמתנו ללא המבט הזה. רק בזכות החזון ליום שאחרי, נוכל לנצח ביום שלפני.

הגיע הזמן לבנות ולתכנן באופן אסטרטגי את השלב הבא של הנהגת ישראל, ולעשות ככל יכולתנו שהמעבר אליו יהיה אחראי ומהיר.

הכותב הוא ראש מכון עולמות, ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה