לחימה בעזה
לחימה בעזהצילום: דובר צה"ל

אחד הדברים שהפתיעו אותי תוך כדי לחימה בלבנון, שהייתה לי המלחמה הראשונה ובתקווה שאף האחרונה, הוא הפער הגדול בין התפקודים הרגשיים בזמן שגרה ובזמן מלחמה.

אנשים נהרגים ונפצעים לידך, לעיתים קרובים יותר ולעיתים קרובים פחות. בזמן שגרה זו עילה ליום של דכדוך ועוד שבוע של הרכנת הראש.

אבל בזמן מלחמה, למרות שההתרחשות קרובה אליך הרבה יותר, אין פנאי רגשי ליותר מסינון מילת כאב ומיד אחריה הרמת הראש. ממשיכים למשימה הבאה ביתר עוצמה.

לפעמים, וזה מלווה בתחושה קצת מוזרה, חוזרים לצחוקים ולאווירת המילואים אחרי זמן קצר מאוד. כי זה הכלל: לוחמים לא יכולים להרשות לעצמם נפש נמוכה, ניצחון מחייב חדוות קרב בלתי פוסקת.

אזרחי ישראל אינם לוחמים. הם אזרחים. ובכל זאת אני אומר את הדברים האלה, כי העת שאנחנו נמצאים בה אינה עת רגילה. מדינת ישראל נכנסה השבוע להפסקת אש זמנית שעלולה להפוך גם קבועה, שלצד התקדמות גדולה שהיא מאפשרת במטרת הלחימה של השבת החטופים, היא מורידה עד קרוב לאפס את הסיכוי למימוש המטרה של חיסול שלטון חמאס. את הביקורת על העסקה הזאת השמענו היטב, והיא מוצדקת לחלוטין. ועם זאת, אין מקום להרכנת הראש. מפני שאנחנו נשארים פה לנצח, ולפיכך יש לנו עוד הרבה עבודה – ובראש ובראשונה חיסול ארגון החמאס.

למדנו כבר, ב־7 באוקטובר, שמול ארגון טרור שחושב בכל רגע על דרכים לחיסולך, אין זמן לבזבז. אי אפשר להתחיל מחר את ההיערכות להמשך המערכה אלא צריך להתחיל היום. וזה לא משנה אם החזרה ללחימה תקרה בעוד 35 ימים או בעוד שלוש שנים – המלחמה טרם הסתיימה. לכן צריך להבין בקצרה את הכשל שהוביל אותנו למצב הנוכחי, ולהתחיל לעבוד על תיקונו במרץ.

תוך כדי שהתבררו ממדי האסון של 7 באוקטובר, ותמונות הזוועה התחילו להגיע, כל ישראלי חשב בליבו וביטא בפה את ההבנה הפשוטה שהפעם חמאס חייב להיות מחוסל טוטאלית ובכל מחיר. זה היה הקונצנזוס הכי גדול שהיה במדינת ישראל מזה עשרות שנים, שלווה בלגיטימציה בין־לאומית חסרת תקדים. כשאני חושב על כך היום, בחוכמת הבדיעבד, זו הייתה תמימות אמוציונלית.

ההוראה של הדרג המדיני לצה"ל, יום למחרת הטבח, הייתה חדה וחלקה כפי שהיא עד היום: מיטוט שלטון חמאס. אבל זאת הייתה איוולת לתת את הפקודה הזאת לאותו מטכ"ל שהוביל לאסון. צריך להבין את המצב של צה"ל מול רצועת עזה ערב המלחמה. כשפיקוד הדרום התבקש לשלוף מהמגירה את התוכניות המוכנות כדי לממש את החלטת הדרג המדיני, התוכנית הכי תוקפנית ומעמיקה הייתה כזאת שכוללת פשיטה על אזורים חקלאיים שמזוהים מודיעינית כשטחי שיגור רקטות, חישוף שלהם והשמדת משגרים. רק זה. לא טיפול במנהרות, לא כניסה לעומק הערים ובטח שלא מיטוט חמאס.

כמובן שבצוק העיתים נדרשו בפיקוד הדרום להכין תוכנית חדשה שתענה על הדרישה של הדרג המדיני, אבל ציורי החיצים על המפה הם לא העניין פה. ארגון שבמשך שנים אינו מעלה על דעתו להכין תוכנית מגירה – מגירה, לא יותר מזה – של כיבוש מלא ברצועה והשלטת סדר חדש, הוא ארגון שאין לו בגוף את השרירים הדרושים למשימה. תת־אלוף במילואים עמית סער, שאנו מתפללים להחלמתו ממחלה קשה, ביטא זאת היטב בריאיון שנתן לעמרי אסנהיים. סער, שהיה ראש חטיבת המחקר בזמן הטבח, סיפר על הסימנים המודיעיניים שקיבל בשלוש בלילה שלפני הטבח, ועל ההחלטה לא לעשות כלום. אסנהיים הקשה עליו: ואם היו עוד סימנים? מה כן היה מעורר אותך? סער השיב בכנות: "אי אפשר היה לעשות הרבה בלילה שבין השישה לשבעה באוקטובר. לא מבטלים קונספציה של שנים בלילה אחד".

הדברים יפים גם לרמטכ"ל, לסגנו, לראש השב"כ, לאלוף פיקוד הדרום, לראש אגף המבצעים ולעוד ועוד קצינים בכירים שהביאו אותנו אל ה־7 באוקטובר. הם אומנם בנו תוכנית חדשה, אבל גם היא הייתה מבוססת על הנחת היסוד שאי אפשר לשלוט על אזרחים בעזה, על פחד מלחימה במנהרות, על רתיעה מקובעת מאז ימי רצועת הביטחון בלבנון מהחזקה בשטח מול טרוריסטים שמזנבים בכוחות, ועל הליכה על פי הקו המחמיר ביותר בדיני הלחימה הבין־לאומיים. כך מצאנו את עצמנו אחרי תמרון עצים ובזבזני בדם חיילינו ובחימושים בצפון הרצועה ובעיר עזה, ולאחר מכן גם בחאן יונס, שהניב אפס תוצאות במבחן הזמן. פשוט אפס.

פקפקתי בעצמי. אולי אני לא מבין מספיק במצביאות. אבל לפני שבועות ספורים שוחחתי עם קצין בכיר מאוד, שגם פיקד על חלק משמעותי בתמרון הראשון בצפון הרצועה. לא רק שדבריו התיישבו עם הקומון סנס האזרחי של כולנו, אלא שהוא גם עודד אותי לכתוב ולהפיץ את זה. אחרי חמישים הרוגים בתמרון השני בצפון הרצועה, הוא אמר לי, עדיין לא הגענו לקווים שהחזקנו בסוף שלב ב', ינואר 2024. זו איוולת, זו שערורייה, כישלון צפוי מראש שבלהט הקרב לא שתנו ליבנו אליו.

גם כשהשתנתה מעט השיטה, ברפיח ולאחר מכן בג'באליה ובבית חאנון, זה עדיין היה מילוי סיזיפי של דלי שבור. אחרי חודשים ספורים החמאס ויתר על תפיסת ההגנה המקורית שבנה ערב הלחימה, ועבר מקווי הגנה ועימות ישיר לטקטיקה של בריחה והישרדות. הלחימה שלו באה לידי ביטוי בהטמנת זירות מטענים נשלטות מרחוק באמצעות מצלמות קטנות וסלילי הצתה ארוכים, לעיתים גם גיחות של חוליות בנות שניים או שלושה מחבלים. כך שאם תקפת בבית חאנון, הם ברחו לעזה. תקפת ברפיח, הם כבר באזור ההומניטרי במואסי. וכמובן, עיר המקלט המוצהרת למחבלים מיום הלחימה הראשון ועד הפסקת האש: מחנות המרכז. הם פשוט ידעו ששם הם יהיו מוגנים. איך אפשר לנצח כך?

האמת צריכה להיאמר: העסקה לא אשמה. היא בסף הכול שיקוף עגום של הישגי הלחימה בעזה. צר לי לאכזב, אבל גם אם היו מתאפשרים עוד ארבעה חודשי לחימה כאלה, שום דבר מהותי לא היה משתנה. גם החלומות על הפסקה טוטאלית של הסיוע ההומניטרי הם לא יותר ממנגנון של נחמה עצמית. גם כי לא התקבלה שום הבטחה מממשל טראמפ על משהו בסגנון, וגם בגלל שאין לנו מושג מה ההשלכות הבין־לאומיות שהיו נלוות לזה, ואם הן לא היו מאלצות אותנו לסגת מהרעיון.

אני חושב שהרמטכ"ל, הרצי הלוי, ניסה להגיד לנו כבר מזמן שאין לו תוכניות לנצח את חמאס בעזה. באפריל האחרון, כלומר אחרי חצי שנה בלבד של מלחמה – לפני שנכנסנו לרפיח ולפני שהביא הישג אחד בר קיימא מול חמאס – הלוי אמר בהצהרה לתקשורת: "כרמטכ"ל, אני חש באופן אישי אחריות להשיב את החטופים... צה"ל חזק מספיק כדי שמדינת ישראל תדע לשלם מחירים למען השבת בניה ובנותיה. יש לנו חוב מוסרי כלפיהם וצה"ל ידע לעמוד גם במחיר לא פשוט וידע גם לחזור ולהילחם בעוצמה". מודה, שמעתי את הדברים האלה בזמן אמת אבל מנגנון ההכחשה עבד. לא האמנתי שהרמטכ"ל לא נעול כמו אמסטף על חיסול חמאס. עכשיו, משנרגעו האמוציות, השכל מבין היטב: לא מבטלים קונספציה של שנים בלילה אחד.

ההזדמנות שבהפסקת האש

אבל אמרנו: אין זמן להביט אחורה ולהתמרמר. החמאס כבר שקוע בתהליכי בניית הכוח והפקת לקחים. הפשיטה הבאה לא תהיה דרך הגדרות, כמו שהקודמת לא הייתה דרך מנהרות כמו בתוכנית הראשונה. אם חמאס הוכיח משהו בשנה וקצת האחרונות, זה שהוא ארגון לומד, מסתגל וחכם. ולכן גם אנחנו צריכים לבנות את עצמנו בהתאם.

צריך להסתכל קדימה. לחזור בעוד 35 ימים לאותה לחימה זו טיפשות, ולפי הדיווחים גם סמוטריץ' ובן גביר מבינים זאת. אבל גם אם הלחימה תיעצר באופן קבוע, המלחמה בחמאס נמשכת ועלינו להיערך לסבב הבא שלה. צריך לראות את ההזדמנות שבהפסקת האש, ולהשקיע את מלוא הכוח בבניית הסיבוב הבא. השלב הראשון, הבסיסי, שבלעדיו אין דרך להתחיל, הוא החלפת הפיקוד של צה"ל והשב"כ. הודעת הרמטכ"ל על פרישה בחודש מרץ, באיחור ניכר, היא צעד ראשון בכיוון. גם היא לא הייתה מגיעה בלי הלחץ הבלתי מסויג של שר הביטחון החדש כץ. גם הודעת הפרישה של אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן מתבקשת. אבל אחריהן צריך להמשיך בניקוי האורוות מהשורש. קונספציה אומנם לא מוחלפת בלילה אחד, אבל צריך לילה אחד שבו מתחיל התהליך הזה, והוא צריך להיות כבר אתמול בלילה.

אחרי שייבחרו בפינצטה האנשים הראויים להובלת השינוי, הפיקוד החדש יידרש להשקיע תשומות רבות בתכנון המערכה הבאה, באופן שיאפשר הכרעה מהירה ואפקטיבית של חמאס ככל האפשר. לפיקוד הזה יעמדו יתרונות רבי משמעות כמו האוצר הבלום של ידע וניסיון מבצעי שנרכש בעזה, ביטחון עצמי גבוה של הכוחות הלוחמים, אספקת חימושים בלתי מוגבלת ומודיעין ברמה גבוהה פי כמה ממה שהיה בידי מתכנני המלחמה באוקטובר 2023. הם יתכננו תמרון מכריע ואפקטיבי מול חמאס ויתרגלו אותו, והדרג המדיני ידאג לנווט בחוכמה אל הרגע הנכון למימוש התוכנית.

הצעד השני הנדרש והחשוב הוא תיקון טעות בת עשרים שנה. אחרי גירוש תושבי גוש קטיף ויציאת צה"ל מרצועת עזה, התנהל דיון בתוך הקהילייה המודיעינית לגבי חלוקת האחריות באזור. שב"כ, שעבד ברצועה עד אז, ביקש להמשיך את הרצף ולקחת את האחריות המודיעינית על הרצועה. היו שחלקו, וסברו שמרגע שהמקום הפך מבחינה מדינית לישות זרה ועצמאית, נכון להעביר את האחריות לידי המוסד שאמון על טיפול באיומים חיצוניים לישראל ולא להשאירה אצל השב"כ, שאמון על איומי הפנים. אין לנו יותר מדי מידע על הדיון הפנימי הזה, אבל במבחן התוצאה אנחנו יודעים שהאחריות נותרה בידי השב"כ. לאור התוצאות הדלות של הארגון, ולנוכח ההצלחות המפוארות של המוסד בלבנון ובגזרות אחרות, נראה שהעברת המקל בצורה מסודרת תוך חפיפה יסודית (ואולי אפילו העברה של כוח אדם שמהווה "צומת ידע" בין הארגונים) הכרחית למטרה של הכרעת חמאס. שוב, זה קצת קשה לעיכול, כי חשבנו שאנחנו באמת כפסע מהכרעת חמאס. אבל לא, אנחנו רחוקים משם, ולכן אנחנו חייבים לחזור לחשיבה ארוכת טווח והנעת תהליכים מערכתיים כדי לנצח.

ברגעים האלה, שבהם נדרשת מאיתנו התנערות מחדש, כדאי לחזור לדבריו של אלוף משנה במילואים ניסים חזן, מח"ט ב' של חטיבה 401, כשהוא מתראיין לערוץ 14 מציר פילדלפי. חזן הוא תושב ברוכין בשומרון, איש מילואים שהוצמד לחטיבה 401 מיומה הראשון ועד עכשיו ממש. כך אמר הוא, בנבואה שנצרכה לחצי שנה אחרי שנאמרה: "אני מוכן שהתהליך הזה, שהלחימה הזאת כאן, תימשך עוד הרבה זמן. אני אומר את זה בעיקר כי האויב מוכן. אז אני מוכן יותר ממנו. לאויב יש סבלנות – לי יש סבלנות פי עשרה ממנו. יש אילוצים, אני מבין אותם, אני חייל פשוט של עם ישראל. אבל אני מוכן להיות כאן כמה שיידרש, והכי חשוב – יותר ממה שהאויב מוכן. יש לי יותר מוכנות ממנו, יותר צדקת הדרך ממנו, ואני אנצח אותו".

לתגובות: [email protected]