בראשון בערב, בו בזמן שהמדינה כולה המתינה בדריכות, בנשימה עצורה ובציפייה לחזרתן של אמילי, רומי ודורון הביתה, לחיק משפחותיהן, הייתי בעיצומה של נסיעה צפונה עם ידיד קרוב ששכל את בנו בפיגוע טרור רצחני לפני כמה שנים.
רוצחי בנו, כך סיפר, משתחררים בעסקה הזאת. הוא המשיך לספר על התחושות הקשות שמלוות אותו לאורך היום, ועל כך שלהפתעתו, אף שהוא איננו רואה את עצמו כאדם רגשני ואף להיפך, הוא מצא את עצמו, מרגע היוודע פרטי העסקה, עוצר לא פעם את דמעותיו. "אני יודע שזה יעבור לי, אבל זה מפתיע אותי שזה תופס אותי כל כך חזק".
סיפור אחד. משפחה אחת שנושאת עימה את צער השתיקה.
הסיפור האישי הזה התחבר לי עם דבריה של איריס חיים בריאיון בגלי ישראל: "מרגישה כאילו אנחנו באיזה פסטיבל לא מותאם. בתור מישהי ששמחה ורוצה שכולם יחזרו, אסור לנו לשכוח – יש פה אזרחים שאיבדו את הילדים שלהם בכמויות. לא רק מי שנרצח בשבעה באוקטובר אלא גם אלו שנהרגו במלחמה הזאת, זה הורים שלא יראו את הילדים שלהם יותר. אז הכול בסדר, אפשר לשמוח אבל לא לשכוח איפה אנחנו נמצאים. חצי מדינה מאוד כועסת על ההסכם הזה, והחגיגה התקשורתית הזו – זה פוצע את הלב. קצת יותר רגישות, קצת יותר עדינות, עם כל השמחה צריך לזכור את מי שלא יחזור".
לדבריה של איריס חיים מצטרף כאמור כאבן של המשפחות ששכלו את בני משפחתן בידיהם המגואלות בדמים רבים של מי שיצאו לחופשי וישובו כמובן לעשות את מה שליבם הערל והאכזר חפץ לעשות יותר מכול.
הביטוי: "עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ" של המשורר רבי יהודה בן־שמואל אבן־עבאס, הפך בימים האלה למטבע לשון שרבים משתמשים בו. ונדמה כי גם החרוז החותם את הפיוט, הנאמר ביום הרת עולם, מהדהד בימים גורליים אלה בחלל העולם: "עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".
רגע בלתי ניתן לתיאור
בהמשך אותו הלילה, הועברה אליי הקלטה מרגשת של קרוב משפחתנו, תא"ל שלום אייזנר, המשמש סגן מפקד חטיבה במילואים ולוחם בעזה מתחילת המלחמה ועד לימים אלה ממש. שלום היה עם הכוחות שקיבלו את פניהן של החטופות משטח הרצועה. במהלך ההקלטה, קולו של שלום נסדק לא פעם, בזמן שדמעות חונקות את גרונו. ולמרות שאי אפשר להעביר במילים את הצליל והאווירה שבהם הדברים נאמרו, גם למילים שלו יש עוצמה ומשמעות גדולה בפני עצמן:
"חברים יקרים, אני עומד פה... (כאן מזכיר שלום עוד מפקדים שעומדים איתו) בדיוק הגיעו הרכבים של הצלב האדום ובו שלוש החטופות, עומדות על הרגליים..."
"זה לא משנה מה דעתי ודעתכם על העסקה, רגע בלתי ניתן לתיאור. אתם לא מבינים כמה הוא מרגש..." כמי שמכיר את שלום לא מעט שנים, אני יכול לשער מה דעתו על העסקה, ולכן דבריו מקבלים משנה תוקף, כשהוא עד ראייה ומשמש כוח מגן, באחד הרגעים המרגשים במלחמה הזאת ובהיסטוריה של מדינת ישראל. ושלום ממשיך:
"ליווינו את ההחלפה שלהם עם 'זיק' (סוג של מזל"ט צה"לי). בדרך הם נסעו (וכאן מזכיר שלום שמות של צירי תנועה מרכזיים בכינויים הצבאי); 'אפיון', 'פאנסוניק', 'שיפא', 'כיכר ההכרעה', 'נאפיס', שם עלו עם החטופות ויצאו דרך זייתון...
"וכל צומת, עם התרגשות גם עלו לי – סדי, יצהר, שאקורי, שאמינוב ויפתח (שמות לוחמים־חברים) שהדרך עברה במקום נפילתם, וממש עכשיו לפני שתי דקות הם הגיעו לפה... ארבעה רכבים של הצלב האדום והחטופות עברו לידינו...
"אתם לא יודעים כמה זה מרגש... וואי וואי... וכמה חלק גדול יש לכל מי שבקבוצה הזאת לרגע הזה. ונמשיך עד אחרון החטופים ועד הניצחון המלא. אוהב אתכם ומתרגש איתכם..."
אור וחושך
אחד השיעורים הגדולים שלימד אותנו שוב ושוב, מו"ר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, הוא כיצד להתמודד עם מצבים שבהם אור וחושך משמשים בערבוביה. וכמו כדי לתת לנו כוחות, בימים כאלה של אור וחושך המשמשים יחד, גם פרשיות השבוע ובהן כל המאורעות הללו מתרגשים עלינו, מספרות בדיוק על מצבים שבהם נראה שסוף־כל־סוף הגאולה עולה על המסלול הנכון, ופתאום – נסיגה, רגרסיה, התדרדרות פתאומית בתהליך. ומה עושים במצבים כאלה? איך מתמודדים בלי להישבר? נתבונן בתהליך שמלמד אותנו משה רבנו.
בעקבות הטענות הקשות המוטחות בפני משה ואהרן על התדרדרות המצב מאז הגיעו לפרעה, פונה משה רבנו בטענות קשות לפני הקדוש ברוך הוא: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ".
הפרשה מסתיימת בעידוד אלוקי למשה רבנו לא להתייאש מהמצב הקשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". נראה שבמילים האלה מסתיים המשבר, אבל הדרמה לא מסתיימת ברגע הזה.
נאמנות לשליחות
הרב אלישע מתאר את התהליך שמתפתח בתחילתה של פרשת וארא: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (ה, ב–ג).
"המדרש אומר כך: רוצה מידת הדין לפגוע במשה רבנו, ככה לא מדברים אל המלך. לכן כתוב וַיְדַבֵּר – לשון קשה, לכן כתוב אלוקים – מידת הדין. בחלק השני של הפסוק, אומר המדרש, מידת הרחמים מתערבת. למה? 'שבשביל צערם של ישראל דיבר משה'..."
כדי להסביר את עומק כוונת המדרש הביא הרב אלישע את דבריו המופלאים של החת"ם סופר:
"אע"פ שדיבר אתו קשות, מכל מקום שכרו איתו ופעולתו לפניו. כי משה רבינו הבין וידע שלא נכון לדבר כן עם הקב"ה: למה הרעות... למה זה שלחתני ומאז באתי... וראוי היה להיענש על זה".
וכך הסביר הרב אלישע את דבריו: "כלומר: כל מה שכתוב במדרש היה ידוע למשה רבינו, הוא ידע שלא נכון לדבר כך כלפי מעלה ואף ידע שהוא עלול לשלם על כך מחיר אישי ולהיענש על כך: '...אך להיותו מוסר גופו וגם נשמתו עבור ישראל להצלתם ולרחם עליהם – השליך נפשו מנגד והטיח דברים'. מהי התוצאה של מעשה זה? מהו העונש? מהי התגובה האלוקית?"
כאן מפתיע אותנו שוב החת"ם סופר: "ובזכות זה זכה משה רבינו למה שלא זכו לו האבות, כי הם לא יכלו לעשות ככה כי לא עליהם ציבור לנהגם. על כן הם לא זכו כי אם לאספקלריה של אל שדי ומשה רבינו זכה לאספקלריה של אני ה'".
ומסביר הרב אלישע: "דווקא בגלל נאמנותו של משה רבינו לשליחות שהוטלה עליו, נאמנות שאינה משיירת שום חשבון אישי, נאמנות שבאה לידי ביטוי בשאלותיו הנוקבות – דווקא משום כך הוא זוכה להתגלות אלוקית, 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'' אספקלריה מאירה, מדרגה שאפילו האבות לא זכו להגיע אליה. 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ־ל שַׁ־דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם...'".
בלי חשבונות ובלי רווחים
המציאות המסובכת והמורכבת מובילה את משה רבנו לפעול במסירות נפש למען עם ישראל. הסיכון שהוא לוקח בדבריו הנוקבים כלפי מעלה הוא סיכון מחושב. לא מדובר על התפרצות רגשות בלהט הרגע אלא בתביעה כלפי שמיא שהסבל שישראל סובלים לא יכול להימשך. משה רבנו פועל לא למען עצמו אלא למען עמו, כרועה נאמן. והתביעה הזאת, במסירות נפש עצומה, מזכה את משה רבנו למדרגה שאפילו האבות הקדושים לא זכו לה!
מה היה אומר רבנו הרב אלישע זצ"ל בימים שכאלה? במצבים המורכבים והמסובכים שבהם אנו נמצאים כעת? אינני יודע. אך ברור לי שעל ליבו הרחב היו חקוקים גם דבריו של שלום אייזנר, גם דבריה של איריס חיים, גם הכאב על המחירים הנוראים של העסקה עם הגרועים שבאויבינו, גם זעקת המשפחות השכולות וגם השמחה על שיבתם של שבויינו.
אך בעיקר, כך נדמה לי, היה פועל ומבקש מכולנו לפעול במסירות נפש, כמשה רבנו בשעתו, למען עמו ולמען בניו. ללמד זכות, לגלות את המאחד והמחבר בינינו, לבקש גאולה ברחמים רבים, בלי חשבונות ובלי לחפש רווחים. להוציא מן השבי את הכוחות הכמוסים של האומה, השבויים לא פעם בידי תפיסות שטחיות וחיצוניות.
ובכוח הזכות שישראל נלחמים במסירות נפש עד הניצחון המוחלט ולא מפקירים את בניהם ובנותיהם לזרים, כך גם יגלה הקדוש ברוך הוא רחמיו עלינו ויגלה לעיני כול "שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר".
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר