איריס אלטבוים גדלה בקיבוץ בארי ולימים הפכה לחסידת חב"ד שהמשיכה ושמרה על הקשר ההדוק עם הקיבוץ, החברים ובני המשפחה ששם. בראיון לערוץ 7 היא מספרת על יום שמחת תורה בו פרצה המלחמה, היום בו נכנסו עשרות רבות של מחבלים לקיבוץ ילדותה, מנקודת מבטה האישית.
בניגוד לאחרים שהלינו לא מעט על הלינה המשותפת שאיפיינה את הקיבוצים בעבר ותיארו את הדבר כמעט כניסוי בבני אדם, ניסוי שכשל והותיר בהם צלקות נפשיות לא פשוטות, איריס מתארת את החוויה כחיובית מאוד, ככזו שעיצבה אותה ואת חבריה כקבוצה מגובשת השומרת על קשרים הדוקים גם היום, עשרות שנים לאחר מכן. "אנחנו 18 חברים מהכיתה ומחוברים כמו אחים ואחיות עד היום", היא אומרת.
איריס התגוררה בקיבוץ עד שנה אחרי הצבא, אז יצאה ל"שנת חופש" בתל אביב ובעקבותיה החליטה לעזוב את הקיבוץ תוך שהיא שומרת על קשר רציף עם קיבוץ הולדתה שם אמה עדיין מתגוררת. "בכל שבוע אני מגיעה. היו תקופות, כשהילדים היו קטנים יותר, שזה היה לעיתים רחוקות יותר, אבל תמיד נשמר הקשר עם החברים בקיבוץ וכמובן גם עם אימא".
בגיל 24 החליטה לשנות כיוון ולחזור בתשובה. היא מספרת על הקשר שנוצר בין בעלה למאסטרים רוחניים שבאותה תקופה חזרו בתשובה. היא ובעלה היו אז במעין חיפוש אחרי רוחניות ו"בעלי, באקט ספונטאני, לקח את התנ"ך שקיבלתי בשנת בר מצווה והתחיל לקרוא, התאהב ושיתף אותי. בהשגחה מיוחדת בדיוק באותה תקופה חברת ילדות מבארי שחזרה בתשובה יצרה קשר אחרי שנים של נתק וזה התגלגל ורץ", היא מספרת.
מכאן עוברת איריס לסיפור בוקר שמחת תורה, ראשית המלחמה ופריצת המחבלים מעזה ליישובי העוטף. בשעה שבע בבוקר התעוררה לאזעקה כאשר שעות לאחר מכן היה רוגע מסוים. שלושת בניה שלה היו אז בחו"ל, מה שנתן לה תחושה מסוימת של הקלה. שלושת בניה שליחים, שניים הו בניו יורק ואחד בברלין. "דבר נוסף שנסך בי רוגע היה תחושה שאצל אימא הכול שקט ורגוע, כי במשך שנים התרגלנו לטפטופים וכשהיה ירי למרכז העוטף היה שקט, וזה מאוד הרגיע אותי ונתן לי תחושת שלווה וביטחון, תחושה שהכול בסדר".
איריס מספרת כי לפני החג שאלה את חברתה שאינה בריאה היכן תעביר את החג והציעה לה שתגיע אליה לסעוד יחד ומשם תמשיך לבית הכנסת ביום שבו למעשה השהות כמעט לאורך היום כולו היא בבית הכנסת. "זה היה חסד גדול מאוד שהקב"ה עשה איתי, כי כשקיבלתי את ההודעה על מה שקורה בבארי לא הייתי לבד. כל השעות האלה הייתי אצלה והיא הייתה המגן הרגשי שלי".
את ההודעה על המתרחש בבארי קיבלה איריס בשעת צהרים כאשר אביה של חברתה הגיע לבית הכנסת על מנת לעדכן אותה באירועים. היא עודכנה דרך רב בית הכנסת שגם הורה לה להתקשר לאימה ולעמוד איתה בקשר רציף. איריס התקשרה לאמה שתיארה באוזניה את שעובר עליה ובמשך כל שעות הצהריים היו בקשר רציף עד שהמכשיר הסלולארי הפסיק לפעול. חשמל, כמו גם מים, לא היה בקיבוץ שנותק ממים וחשמל על ידי המחבלים.
איריס מזכירה את הבריח העליון שהותקן בדלת הממ"ד של אמה למעלה מעשור קודם לכן, והבריח הזה הוא שהציל אותה כאשר המחבלים ניסו בכל דרך לפרוץ פנימה, אם על ידי ירי, זריקת רימונים ואף קידוח של הדלת. רק ביום שני יצאה אימה מבארי. היא הייתה הניצולה האחרונה שיצאה מהקיבוץ.
אמה של איריס אינה אישה דתייה או מאמינה, אבל הקשר לאמונה קיים אצלה דרך ילדיה של איריס שכבר בילדותם שוחחו איתה על אמונה "בלי לחשוב מה ואיך הם אומרים וכך הם קירבו אותה במהלך השנים. היא ספגה הרבה רב'ה והרבה אמונה ובשעת מבחן זה בא לידי ביטוי. היא בנתה לעצמה בונקר בתוך הממ"ד ובמשך כל השעות חזרה ואמרה אינספור פעמים מנטרה של הודיה. היא אמרה 'אני מוגנת, אני שמורה. תודה לך הקב"ה שאתה שומר עליי, תודה לרבי מלובביץ' ולכל החסידים שמתפללים עליי'. היא ניסתה להיזכר בכל השמות של הקב"ה ובמשך יותר מ-36 שעות אמרה תודה לקב"ה על שהוא שומר אותה ומציל אותה".
איריס מספרת על תחושתה מהעבר השני כאשר בשלב כלשהו כאשר התקרבו המחבלים ביקשה ממנה אמה לעבור להודעות כי חששה לדבר. ההודעה הראשונה שהעבירה לה הייתה תמונה שהעלתה לפייסבוק ובה היא נושא ערכה לשמירה והצלה שאיריס ומשפחתה רכשו עבורה זמן רב לפני היום הקשה, הערכה שכוללת את החת"ת וקופת צדקה כבקשתו של הרבי מלובביץ'. לתמונה הוסיפה את הכיתוב 'כנראה שבאמת אין לנו על מי לסמוך. גייסתי את הרבי מלובביץ' ומתפללת'. התמונה חיזקה באיריס את התחושה שאמה במקום תודעתי נכון ואיתן גם בשעות הללו. "כשנפגשנו אמרתי לה 'אימא, בחרת נכון וניצלת'.
את דבריה חותמת איריס באמונתה שהדברים קורים לכל אחד ואחד מאיתנו בהשגחה פרטית מדויקת. "איבדתי הרבה חברים ואנשים שהיו לי משפחה ועדיין יש חטופים שביניהם גם בן כיתה שלי, אלישע רבי, ואוהד בן עמי שהוא כבן משפחה בשבילי ורבים אחרים שלא צריכים להיות שם ולו לרגע, אבל כגודל הזוועות ראינו את גודל הניסים שהקב"ה עשה בצורה כואבת ומדהימה, והדבר החשוב ביותר הוא כוחנו שבאחדותינו", היא אומרת וקוראת לכולנו לזכור שכולנו אחים, בני אב אחד, וברוח זו לחשוב לפני כל משפט שאנחנו אומרים זה לזה".