המינוי הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של יצחק עמית (גולדפריינד) לנשיא בית משפט העליון, מהווה נדבך נוסף אם לא האחרון, בחוסר האמון ההולך ומתעצם של הציבור הישראלי במערכת המשפט.
כבר אמר בעבר השופט פליקס פרנקפורטר, מי שכיהן כשופט בית משפט העליון בארה"ב כי: "לבית המשפט אין חרב ואין ארנק, כל שיש לו הוא אמון הציבור בו".
גם מחולל המהפכה החוקתית, השופט אהרן ברק, מי שכיום בגללו אנו נאלצים לחזות בהתרסקות עקרון הפרדת הרשויות והפיכת המערכת המשפטית למערכת שלטונית אחת ויחידה, אמר באחד מפסקי הדין שלו כי: "כדי להבטיח את תפקידנו בחברה הישראלית, אנו זקוקים לאמון הציבור". אמון זה למרבה הצער אינו קיים עוד.
מה יאמרו אזובי הקיר כשיבואו להישפט אצל שופטי ישראל ביודעם כי בראש המערכת השיפוטית עומד שופט אשר חש עצמו כמי שהחוק אינו חל עליו, משל הוא וחבר מרעיו בני אלים הם, הנמצאים מעל החוק הקיים, ונעלים הם מכל שאר אזרחי ישראל פשוטי העם.
כיצד עושה גולדפרויינד דין לעצמו ומרשה לעצמו לדון בענייני עירית תל אביב בעוד היא מנהלת כנגדו הליכים משפטיים? הכיצד דן הוא בענייני הבנק הבינלאומי בעוד אחיו מכהן בו כדירקטור? הכיצד מרשה הוא לעצמו לעבור ברגל גסה על חוקי התכנון והבנייה ולא להרוס בנייה בלתי חוקית בדירת מגוריו ביודעו על קיומה, ואף היה שותף לאי הסרתה, כאשר בו בעת ישב הוא בגבהות רוח בדין ופסל את מינויו של האלוף יואב גלנט מלכהן כרמטכ"ל בשל חריגות בנייה שהיו בביתו?
כך נאמר במסכת שבת דף קלט ע"א: "תניא רבי יוסי בן אליעזר אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל..". צרות רבות באו עלינו בגלל שופטי ישראל.
האכיפה הבררנית בה אנו נתקלים חדשות לבקרים, כבר אינה נעשית עוד במסווה ובפלפולי הלכות ודיוקי מילים, אלא בבוטות ובגסות וכמאמר העם - "מהמקפצה ממש".
לא נרחיב על הפסיקות הבררניות, על היחס למפגיני ההתנתקות אל מול היחס למפגיני בלפור וקפלן, על היחס לספק בנייה בלתי חוקית של מתיישבים ביהודה ושומרון אל מול בנייה בלתי חוקית בעליל של פורעים בדווים בשטחי הנגב, על הצורך להעדיף ולשמור על חיי "בלתי מעורבים" על פני חיי חיילי צה"ל, ולא נוכל שלא להזכיר את גיבור ישראל סמ"ר בראל חדריה שמואלי הי"ד.
לא בכדי אמון הציבור במערכת המשפט הלך והתדרדר לאורך השנים עד שהגיע לשפל חסר תקדים.
ומה הפלא כשבית המשפט נוטל סמכויות שלא ניתנו לו בחוק ואף הגדיל לעשות וקבע כי יש בסמכותו לבטל חוק יסוד.
מה ימנע אפוא מבית המשפט להחליט ככל שיעלה על רוחו, על פי מצב רוחו, כשיש בידו את הכוח לבטל חוקים שקבעה הרשות המחוקקת, העומדת לבחירת הציבור מעת לעת, בה בשעה שאין סמכות כלשהי מעל החלטותיו של בית המשפט, היכולה לבקרן או לשנותן.
מצב זה הריהו דיקטטורה שיפוטית וביטול הדמוקרטיה במדינת ישראל דה פקטו.
בחירת יצחק עמית לנשיא בית משפט העליון על ידי הוועדה לבחירת שופטים על פי הנחיית שופטי בג"ץ, נעשתה בניגוד מפורש לדין תוך שהיא מבטלת את סמכותו החוקית של שר המשפטים לכנס את הוועדה. למעשה יצחק עמית, באמצעות חבר מרעיו, בחר בעצמו את עצמו בלא שהעלה בדעתו כי ראוי, ולו לפחות לצורך מראית פני הצדק, שהטענות שהועלו כנגדו יבדקו.
חברי הוועדה שישבו בוועדה למינויו של עמית, הן השופט סולברג והן נציגי לשכת עורכי הדין, שותפים ממשיים הם לפגיעה קשה במערכת החוק במדינת ישראל ולדרדור אמון הציבור במערכת המשפט.
טוב ונכון עשה שר המשפטים יריב לוין עת החרים את כינוס ישיבת הוועדה, וטוב יותר עשה עת קבע כי אינו מכיר בבחירתו של יצחק עמית לנשיא בית משפט העליון.
אך בע"ה מעז יצא מתוק.
כפי שהגירוש הנורא של תושבי גוש קטיף הביא לתובנה בקרב העם כולו כי המושג "שטחים תמורת שלום" אינו רלוונטי עוד, וכפי שחלום השלום עם העזתים התפוגג לו ב"שבעה באוקטובר", כך מערכת המשפט שהפכה למשפח ושופטיה לאלים בעיני עצמם הפוסקים כראות עיניהם, תביא לחורבנה העצמי, וממילא לצורך לבנותה מחדש כמערכת משפט העושה צדק, עם שופטים ישרי דרך הדנים דין אמת.
הכותב הוא יו"ר קרן קהילות וחבר לשכת עורכי הדין בישראל