כמה הערות על התקשורת באלה הימים, ובראשן התפקיד שהעיתונות ממלאת בעת שישראל עודנה נתונה תחת הטראומה הגדולה ביותר מאז הקמתה, האיומים כלפיה נמשכים גם אם השתררה בציבור תחושה שנסתיימה המלחמה, וכאשר החטופים משוחררים אט-אט, טיפין-טיפין, ביצירת אווירת שיכרון מוטרפת, הסוחפת את האומה כולה, בלי לחשוב די על המחר ועל המחיר שעוד נשלם ואין כבד ממנו.
איש אינו שוכח איזה תפקד חשוב מילאו כתבי הדרום בפרוץ אסון ה-7 באוקטובר. את קולות הזעקה והייאוש שהביאו מן הממ"דים הנצורים, את התחינות לסיוע ולהצלה. כתבות משטחי הלחימה, ראיונות עם מפקדים ולוחמים, שרבים מהם נפלו מאוחר יותר.
בזכות התקשורת היינו מודעים כמעט מההתחלה לגודל המחדל, לגבורת הלוחמים, לסיפורים המבעיתים, לעדויות המזוויעות, לאכזריות חיות האדם מעזה. למרבה המזל, אין נפגעים בקרב הכתבים, מה שלא כן ארע במלחמות העבר. כתבים נהרגו בעת מילוי תפקידם – אם להזכיר רק שניים: רפי אונגער ז"ל במלחמת יום הכיפורים ואילן רועה ז"ל ב1999 בדרום לבנון.
זה באשר לכתבי השטח, האמיצים, המקצוענים, שנכונים תמיד לצאת לשטח, קסדה לראשם, אפודת מגן לגופם, וציוד הקלטה בידם. לא כן כתבי האולפן, פרשנים למיניהם, ביניהם גם גנרלים לשעבר, שכבשו את המסכים והמיקרופונים. אלה מוטים לרוב, מדבררים את הקולגים מ"הבור", רואים בדרג המדיני את האשם העיקרי.
אבל מה קורה לכתבים הצבאיים, שרוב זמנם הוא אור הזרקורים באולפן ופחות דיווחים שלהם מהשטח?
כאן צצה שאלה עקרונית, שחלה על כלל העיתונאים המכסים תחומים שונים, כל אחד והתחום שהוא מופקד עליו. ניר דבורי של ערוץ 12 נחשב לאמין והמעודכן ביותר מבין הכתבים הצבאיים. אורים-ותומים בכיסוי המלחמה. בעצמו קצין בעברו, שדיבורו רהוט ומקרין סמכותיות. דא עקא, רבים מדיווחיו הענייניים, המנסים לכסות על כשלי הצבא, מסתיימים לרוב בגלגול ההאשמה לדרג המדיני.
דבורי חי כמובן מהמידע שמקורות צבאיים מזינים אותו. בבירור מחוייב קודם כל להם. לממשלה אינו חייב דבר. אי אפשר שלא לחוש בדיווחיו הטייה מסויימת נגדה.
מנגד – פרשן ערוץ 14, יעקב ברדוגו, חד לשון, מקרין סמכותיות כמי שבקיא בשיקולים המדיניים, במיוחד אלה של ראש הממשלה, אפילו שותף להם, כביכול. תמיד יציג אותם באור חיובי. הוא יגדף את האופוזיציה, את מערכת המשפט, ומצטייר כדוברו וכאיש סודו של נתניהו. התחושה היא שברדוגו מנוצל על מנת להעביר מסרים בשם "המקור הבכיר".
ואם הזכרנו את מערכת המשפט הבעייתית שלנו, כאן ההטייה מצד כתבי המשפט בולטת במיוחד. המאזין לדיווחיהם של גיא פלג או אביעד גליקמן יודע שעליו לקבלם בערבון מוגבל. הם אינם מסתירים את עמידתם הנחרצת לצד היועצת המשפטית, בית-המשפט העליון ושאר רשויות השיפוט. בהתאם לכך הם מדווחים.
השניים מובילים בהתמדה את הקמפיין המשפטי נגד נתניהו, יגדילו ויאדירו בכל הזדמנות את "פשעיו". כשפלג וגליקמן מדווחים, כל אחד בערוצו, ציבור חכם מגחך, ער להטייה שלהם, לשירות היח"צני לאדוניהם-מקורותיהם.
בימים דרמטיים אלה ראוי לשים לב לשפת התקשורת. כלי התקשורת, כולל המודפסים, נותנים פתחון פה לכל מיני מרואיינים ופרשנים שמשתלחים בלשונם, באופן בלתי נסבל. דוגמאות אינן חסרות, הן מכוונות בעיקר כלפי ראש הממשלה: צורר, נוכל, שקרן, אויב, מחריב – ומה לא. ביטויים, החורגים מביקורת לגיטימית, שלא היו מופיעים בדפוס או בשידור בימים שבהם עמדו בראשי המערכות עורכים אחראיים ומנוסים.
עניין מטריד נוסף הוא הסקרים הפוליטיים. מעניין, אותי באופן אישי מעולם לא סקרו ולא שאלו... הסקרים, גם אם נעשים באופן מקצועי (אני אגב מפקפק ב"מקצוע" הזה), אף הם מוטים. תמיד טוב לדעת איזה גורם עומד מאחוריהם.
האבסורד זועק לשמיים כאשר בשבוע אחד מתפרסמים כמה סקרים והם כה שונים בתוצאותיהם. כך למשל בערוץ 14 הליכוד קיבל בשבוע שעבר 31 מנדטים ואילו ב"מעריב" רק 21. בעבר הרחוק הסקרים כשלו באופן נחרץ לפני חיזוי מערכות בחירות, אך הלקח התקשורתי לא נלמד.
זה נחמד להשתעשע בסקרים, אבל אסור להשתכר מהם, ולא להסתמך עליהם. מכוני הסקר יכחישו זאת, אך לרוב אף הם מוטים, והמימצאים שהם מביאים הם בהתאם.
בימים אלה נעשים ניסיונות מצד הממשלה להצר את צעדיה של התקשורת, ובמיוחד תאגיד השידור הציבורי. טוב שהתהליך נבלם בכנסת. אל לה לממשלה לפגוע בחופש הביטוי – גם אם בשם ערך דמוקרטי חשוב זה, לא תמיד הפירסומים נכונים או ערבים לאוזנה ולאוזני צרכניה.
אנחנו בימים קריטיים לישראל. הגיע הזמן שגם הממלכה השביעית תעשה את חשבון נפשה, ותמנע פירסומים מעוותים, מחרפים, מוטים, שרק מחריפים את האווירה הפנימית הטעונה בלאו-הכי.