איל זמיר אינו ראוי להיות רמטכ"ל

הביטוי טוהר הנשק מקורו בפרעות תרצ"ו – שכונו גם "המרד הערבי הגדול". המרד הזה החל בשנת 1936 ונמשך עד 1939.

למען האמת, הכינוי "פרעות" לא מתאים לאירועים ההם. בפרעות תרפ"ט – 1929 באמת נערך טבח בישובים יהודיים רבים וכוחות ההגנה היהודיים לא היו מסוגלים לבלום את הטבח. לעומת זאת, שבע שנים מאוחר יותר, ארגוני ההגנה העצמית של היהודים – ההגנה, והגנה ב' או ההגנה הלאומית שהתגלגלה אחר כך להיות האצ"ל, יכלו למחוץ את המרד הערבי.

בעיתם הייתה שבשטח נוכח גורם חזק בהרבה משני הצדדים – השלטון הבריטי. לפיכך, בשלבים הראשונים של האירועים המדיניות המוסכמת על כל פלגי הישוב הייתה "הבלגה". היינו הסתפקות בהגנה פסיבית מול המתקפות הערביות. ז'בוטינסקי מימין חשב שההבלגה תוכיח לבריטים שהישוב היהודי הוא גורם אחראי ולכן ניתן להקים ממנו כוח צבאי יהודי. תנועת העבודה לגווניה השונים סברה שההבלגה תביא לשיתוף פעולה עם הבריטים בנושאים שונים. היו גורמים בישוב שחשבו שאסור ליהודים להגיב מסיבות מוסריות. ככל שהפרעות התמשכו גבר הלחץ על הנהגת הישוב להגיב.

מי שהביא לשבירת ההבלגה וכפה את עמדתו על ז'בוטיסנקי היה דוד רזיאל. הוא היה תלמיד ישיבת מרכז הרב שהתגייס להגנה לאחר פרעות תרפ"ט יחד עם תלמידים נוספים. רזיאל התקדם במעלות הפיקוד של הגנה ב' עד שהפך להיות מפקד האצ"ל. המדיניות שהוביל רזיאל הייתה תגובה ללא אבחנה. כמו הטמנת מטעני רסס רבי עוצמה בשוקים ערביים, וחיסול נקודתי של ערבים שנכנסו לתחומי הישוב היהודי. פעולות אלו נקראו "שבירת ההבלגה". הנימוקים שנתן לרזיאל לדרך פעולה זו היו שלושה.

הוכחת יכולות כלפי הבריטים. הוכחה שתביא אותם לדעתו למסקנה שכדאי להם ללכת עם היהודים ולא עם הערבים. הפעלת לחץ על הערבי שברחוב שיפעל נגד מנהיגיו. מוסרית. המצב שבו יהודים נרצחים ללא תגובה הולמת הוא מצב לא מוסרי ופוגע בנפשם של היהודים.

לעומת זאת, ארגון ההגנה חיפש שיתוף פעולה עם הבריטים כדי להגביר את היכולות הצבאיות השונות של הישוב בלי להעמיד לבריטים תנאים מדיניים. כוחות ההגנה השונים השתדלו להימנע מפגיעה ב"ערבים לא מעורבים" כניסוחו הזהיר של אליהו גולמוב מראשי ההגנה. להימנעות זו ניתנה שורה של טעמים. רצון שלא לגרום לערבים נוספים להצטרף לכוחות האנטי יהודיים. חשש מהתגובה הבריטית. נימוק מוסרי שאין לפגוע בחפים מפשע. בהקשר זה אמר ברל כצלנסון (בנאומו בקונגרס הציוני ה21 בז'נבה בתאריך 20.09.39):

הבלגה משמע: יהיה נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו ניצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים.

ברוח דבריו אלו של ברל הוציאה מפקדת ההגנה את הפקודה הבאה:

המפקדה הארצית אוסרת רציחת נשים וילדים, עוברי דרך, ובכלל ערבים חפים. המפקדה הראשית אוסרת יריות או הטלת פצצות למקומות כינוס ערבים (שווקים, מסגדים). הפעולות הנ"ל אסורות באופן שאינו משתמע לכאן ולכאן (ספר "הבלגה או תגובה " ע' 9).

אנו רואים שהמושג "טוהר הנשק" הוא תגובה למדיניות האצ"ל תחת פיקודו של דוד רזיאל שעשה בדיוק את הדברים האלה.

כלומר המושג טוהר הנשק במקורו כוון להימנעות מפעולה שמטרתה פגיעה מכוונת באזרחים. בין אם הם באמת חפים מפשע ובין אם הם רק בלתי מעורבים.

אולם, "טוהר הנשק" כפי שהוא מפורש ומוטמע היום בצה"ל הוא ענין שונה לגמרי.

טוהר הנשק הנהוג היום בצה"ל בנוי על תפיסותיו של פרופ' מיכאל וולצר בספרו Just and Unjust Wars - מלחמות צודקות ולא צודקות. לדעתו אנשי הצבא מחויבים לשלומם של אזרחי האויב בדרגה די קרובה שהם מחוייבים לשלומם של אזרחיהם.

הצבא הוא מעין גוף ניטרלי המגן על אזרחים באשר הם. הצבא בתפיסתו אינו גוף לאומי שמטרתו הגנה על אזרחיו בלבד. מבחינת וולצר אין לצבא אחריות מוסרית כלפי ההורים הנשים והילדים ששלחו את בניהם, את הוריהם, את בעליהן, לקרב.

לטעמי, רק יהודי התלוש מלאומיות ומשורשיות לאומית מסוגל להפעיל תבנית חשיבה כזו.

אבל. תבנית חשיבה זו מאפיינת כיום את המטה הכללי של צה"ל.

הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, התגאה שסיכן את חיילי גולני שפעלו בשכונת סג'עיה שבעיר עזה כדי להימנע מפגיעה באזרחים. כאשר הותקף על כך ענה: מה התפקיד של הצבא? לשמור על האזרחים ולקחת על עצמו סיכון. זה התפקיד של כל צבא כשאני לוקח מישהו מהשמאל ואני שולח אותו להר ברכה לשמור על אזור מסוכן זה יכול לגרום למותו, וזה מה שהצבא עושה". (סרוגים 17.09.17)

גנץ לא מבדיל בין ההורים, האחים, האחיות, הנשים, הילדים, של חיילי גולני לבין הורי המחבלים הערבים. מבחינתו, כולם כאחד אותם אזרחים שהצבא לוקח על עצמו סיכון כדי להגן עליהם.

הרמטכ"ל בזמן כתיבת שורות אלו הוא הרצל הלוי. בתארו את דרך הפעולה של צה"ל הביא כדוגמא את הקרב בשכונת סלטין בעזה. שם גילו לוחמי הצנחנים "מעל 50 מטענים, פרושים ומוכנים בשטח של 70 מטר. אם נגמ"ש 'אכזרית' עולה עליו יש לך עשרה הרוגים" - "רוב הדילמות שאנחנו מתלבטים בהן לא קיימות עבור קצין בצבא מערבי אחר.

אצלם, מקרה כמו שכונת ה'סלטין' היה זוכה לטיפול אווירי מאסיבי, אחריו לריכוך ארטילרי ומרגמות, ורק אחר כך דורך שם החייל הראשון, אם בכלל. אנחנו פגענו בעיקרון ההפתעה, כדי להודיע לאזרחים שאנחנו הולכים להיכנס לשם." (הקול היהודי כ"ז טבת תשפ"ה).

הרצל לא מבדיל בין אחריותו כלפי אימהותיהן של חילי צה"ל ששלחו את ילדיהן להיות תחת אחריותו לבין אחריותו לחיי האויב. כולם מבחינתו אותם אזרחים.

האלוף אייל זמיר, שבזמן כתיבת השורות הללו מועמד לרמטכ"ל, כתב (במערכות גליון 414) מאמר בשם "לוחמה מוסרית בטרור". מאמר זה בנוי על ספרו הנזכר לעיל של וולצר. לפיכך בכל המאמר אין שום התייחסות לחובתו של המפקד כלפי ההורים ששלחו את ילדיהם להיות תחת פיקודו. המאמר כולו עוסק אך ורק בצורך לשמור על חיי אזרחי האויב ולפגוע בהם במידה המינימאלית. אין שום התייחסות לשאלה הקריטית מה דינו של מפקד שסיכן את חייליו על מנת שלא לפגוע באויב והסיכון התממש וחיילים נפצעו ונפלו בגללו.

הסיבה היא, כמו שהסביר רמטכ"ל קודם בני גנץ לעיל, מבחינתו החיילים הם משאב שמותר לסכנו כי זה מה שצבא עושה.

בצה"ל של היום קמה שורת רמטכלי"ם ושורת אלופים המתעלמים מדבריו של דוד בן גוריון. דברים החקוקים על קיר הכניסה לבקו"ם בתל השומר כדי שכל הורה המלווה את בנו לבקו"ם יקרא אותם:

לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם - אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך.

המבחן העליון של המפקד לפי דוד בן גוריון הוא שהחיל שנשלח אליו יהיה יקר לו.

וכפי שאמר אב שכול – בעיני המפקדים כל הערבים חפים מפשע. היחיד שאינו חף מפשע בעיניהם הוא אני.

בהקדמה למהדורה העברית של ספרו "מלחמות צודקות ולא צודקות" כותב מיכאל וולצר –

"העקרונות המסורתיים ורבי התוקף של ההגנה, בדבר התגוננות משותפת וטוהר הנשק, טעונים שכלול. הן בניסוחם והן בפירוטם הקונקרטי. וראוי לקשרם, או לשוב ולקשרם, עם ההגות הדתית. אלו הן משימות לחיילים ולפילוסופיים ישראליים בעלי המחויבות המוסרית בלחץ המאורעות".

קריאה זו של פרופ' וולצר לא נענתה לצערי עד היום.

אבל, מן הראוי להרים סוף סוף את הכפפה שהטיל לפנינו וולצר ולמנות מפקדים הראויים לכך לפי העקרונות שקבע בן גוריון ולפי עקרונות ההגות הדתית היהודית.

הכותב הוא סופר סת"ם ובעל תואר שני במזרח תיכון ומדעי המדינה.

לתגובות: [email protected]