הזוועות שראו ועדיין רואות עינינו, מן הדין שיחייבו אותנו לבחינה מחודשת של עמדות ישנות.
סוגיית הגרוש של אוכלוסייה ערבית תאבת מלחמות מהארץ, דבר שבן גוריון ואלופיו עשו כדבר שבשגרה במלחמת העצמאות, נהפך בעשרות השנים האחרונות למילה גסה, כזו שאסור ולא מוסרי אפילו לחשוב אותה, ובטח להגיד אותה בקול רם.
שלוש סיבות עמדו כחומה בצורה כנגד הפתרון של פינוי אוכלוסייה עוינת, שבוודאי היה מניב כאן את השקט והביטחון והשגשוג שאליהם אנחנו כמהים והיה מונע בוודאות את זוועות השבעה באוקטובר - הזכויות, המוסר והמעצמה.
הזכויות:
"זכותם של הערבים בישראל להתאגד כעם פלסטינאי" "הם היו פה לפנינו בארץ ישראל ולכן יש להם כעם, זכויות על האדמה" "יש היסטוריה פלסטינית, יש מורשת פלסטינית" "הם עם ככל העמים".
סביב האמירות האלה התנהל ויכוח במשך שנים לגבי סוגיית הערבים הארצישראלים. שיח הזכויות!!!
בהסכמי אוסלו כבר לא נותר ויכוח - יש ישות פלסטינאית והעולם מכיר בה וזכותה לחיות לפחות על מחצית השטח אם לא על כולו (ע"ע FREE PALESTINE) מדובר במציאות קיימת. שישראל חייבת לחיות איתה ולוותר על שטחים משמעותיים על אף הפגיעה בביטחונו, לטובת עם פלסטינאי הדורש את זכויותיו מחדש.
לאור הדרך הרצחנית שבחר הקולקטיב הזה לממש את "זכותו", מאז הסכם אוסלו (וגם לפניו) כששיאן בטבח השבעה באוקטובר, צריך לקבוע באופן נחרץ שהפלסטינאים איבדו את זכויותיהם (לשיטת הטוענים שהיו להם) כעם בארץ הזו.
זכויות אפשר לקנות ואפשר להפסיד, פושע ורוצח מפסידים את זכותם הטבעית לחירות ונמקים בכלא עד עולם, גם אם הם רצחו אנשים שלטענתם, עשו להם עוול.
קולקטיב רשאי להתאגד במסגרת של עם, ורשאי ואף חייב, העולם הנאור, לפרק אותו לגורמיו אם מתברר שהרֶשַׁע והרצח עומד ביסוד התאגדותם כעם. "כִּנּוּס לָרְשָׁעִים רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם, פִּזּוּר לָרְשָׁעִים טוֹב לָהֶם וְטוֹב לְעוֹלָם".
המוסר:
הסוגייה השנייה שעמדה לרועץ מפני פינוי האוכלוסייה הערבית מארץ ישראל, היא המוסר. דווקא אלו שהתעקשו לראות את ערביי ארץ ישראל כקולקטיב שיש לו הגדרה ורצונות לאומיים, התייחסו להתארגנויות הטרור שלו כמעשה של יחידים. "טרור הבודדים".
הם התעקשו לעצב מדיניות של תגובות נקודתיות מדודות ואישיות כאילו היה מדובר במעשה גניבה או סכסוך שכנים מקומי, בלי שום התייחסות אמיתית לרצח כמעשה תוקפנות לאומי שעליו יש להגיב כמו שמקובל במלחמה בין עמים.
השקר שהפך לאורח קבע של "יש כמה אנשים רעים בקרב הפלסטינאים, והאוכלוסייה בכללותה רוצה רק שקט ופרנסה", נופץ לחלוטין בטבח השבעה באוקטובר שנעשה גם על ידי 'אזרחים', כאשר נשק נמצא בכל מיטת תינוק בעזה, (וביו"ש) וכאשר על כל קיר בחדרי ילדים בעזה, תלויות תמונותיהם מעוררות הפלצות של רוצחי ילדים ותינוקות יהודיים, כמקור השראה חינוכי.
טרור לאומי הוא מלחמה. ואוכלוסייה תומכת, מעודדת, ומאפשרת טרור חייבת תגובה חמורה ונחרצת.
הטיעון המוסרי חייב להתהפך, לאמור: זה לא מוסרי כלפינו וכלפי העולם לא לטפל בקן צרעות אידאולוגי רצחני ולהשאיר את הרוע הקולקטיבי הזה ללא תגובה, ולטפל רק ברוצחים עצמם. זה לא מוסרי!
במקרה של עזה אין שום ספק: פינוי המוני של האוכלוסייה למדינות ערב יפרק את השד הרצחני הקולקטיבי שהפך להיות העם הפלסטינאי ותומכיו בעולם.
המעצמה:
"אנחנו מדינה קטנה אין לנו יכולת להתנגד לארצות הברית"; "ארצות הברית רוצה את פתרון שתי מדינות לשני עמים, ואנחנו נהיה חייבים להסכים גם אם אנחנו לא רוצים, אם חפצי חיים אנחנו".
גם אם היה ראוי לבדוק את הטענות האלו מבחינה היסטורית ולחשוב יפה יפה, אם אנחנו הוּבַלְנוּ לכניעה לטרור הפלסטיני על ידי ארצות הברית. או שהוֹבַלְנוּ אותה באף, להכריח אותנו להזין את מפלצת הטרור שצמחה לידינו, אין צורך לקיים את הדיון הזה יותר, ממשל טראמפ ייתר את הדיון הזה לחלוטין.
מעתה ארצות הברית היא היא שרוצה ומובילה פתרון של פינוי המוני של אוכלוסיית עזה, ומצביעה במדויק על הצד האשם- המדינה הפלסטינאית הרצחנית בעזה ובהמשך ברמאללה.
דווקא בגלל שהטיעון השלישי קרס לחלוטין, יש להקריס גם את שני הטיעונים הקודמים וללכת במלא הכוח לפתרון היחיד שיאפשר לילדנו לגדול בשקט ובבטחה בארץ הזו, שהיא לא "ארץ אוכלת יושביה", היא ארץ שיודעת להתמודד עם המנסים לאוכלה ולרוצחה.
הפתרון של פינוי אוכלוסייה המוני מעזה, ומכל מקום שלא יתנקה לחלוטין מתמיכה במדינת הטרור, הוא הפתרון הוותיק העתיק והיחיד בעל סיכויי הצלחה טובים, להם ולנו. ייתכן שבעקבות הצלחת הפתרון הזה טראמפ יקבל את פרס נובל לשלום.
דבר אחד בטוח - עם ישראל ויהדות העולם תקבל את הפרס הגדול מכולם- פרס חיים. היכולת של הורים יהודיים, כמוני, לראות את ילדיהם גדלים לצידם מבלי חשש של מוות במלחמות רצח אונס וחטיפות.
עכשיו. רק עכשיו. שלא נפסיד את המומנטום.