הים הוא אותו ים. הים בעזה והים בתל-אביב. גליו מתנפצים ברוגע אל קו החוף, שם וכאן. יום יפהפה, שמיים כחולים, שם וכאן. פחות ממאה ק"מ מפרידים בין שם לכאן – אבל אלה שני עולמות רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
התפאורה שהכין חמאס בשבת לטקס שיחרור שלושה ישראלים, אסור שתטעה. על כחול הים מעיבים השחור והירוק שעטויים בהם המחבלים. מדים שחורים, סרטים ירוקים, ובלט במיוחד כיסוי הפנים השחור. סצנה מפחידה של צבא מחבלים, ששרד את התבוסה, מנסה לשדר שליטה ושיקום. אולי לקח ממה שאירע יומיים קודם לכן.
שדרנית בערוץ 12 אפילו אמרה: "הפעם זה רגוע"... טוב שלא פלטה: המראה פסטורלי. ובכן, לגמרי לא רגוע. גם הפעם, על רקע הים הכחול, דפיקות הלב מואצות. החשש לא פג עד לרגע שבו חצו רכבי צה"ל את הגבול לישראל. ושבו בנים לגבולם.
נכון, ביום חמישי נחרדנו עוד יותר, למראה סצנת השיחרור המבהילה, עם ההמון צמא-דם. עד לרגע המרגיע באמת, ניקרה השאלה בראש, האם אחרי 482 בשבי החמאס, דוקא ברגע השיחרור, דקות ספורות לאחר שהצטלמו מחובקים ומאושרים, יבצע ההמון המשולהב לינץ' בארבל ובגדי? היום המשמח ביותר של השניים עבר לאחר דקות ארוכות של אימה, שיכלו להסתיים אחרת מכפי שזה קרה בסופו של דבר.
תגידו, החמאס למד לקח, הפנים את האיום כלפיו מירושלים, הבין שאין זה טוב לתעמולתו, ונהג בשבת אחרת. הן שני ה"טקסים" התנהלו לעיני העולם כולו. סיפור עולמי, ויש לנצל את המעמד הזה לתעמולתו. בימות, תעודות שיחרור, דגלים, אירגון, מצלמות, מיסדר של מחבלים על נשקם. כמו רצה אירגון הטרור כפילו-של-דאעש לשדר: ראו נא, אנחנו עומדים על הרגליים, לא הובסנו, שולטים במצב, נחזור להילחם.
המסך היה חצוי לשניים: מצד אחד ה"טקס" לחוף ימה של עזה, שבו נטלו חלק רק גברים חסרי פנים, עיני שנאה מבצבצות מבעד לכיסוי, ומצד שני – כיכר בעיר נורמלית, שוקקת חיים, ילדים, נשים, מבוגרים, פניהם דאוגות, עוקבים במתח לקראת רגע השיחרור, פורצים בשאגות שמחה ובפרצי דמע כשזה ארע.
תל-אביב ועזה – שני עולמות, יום ולילה, אור וחושך, חיים ומוות, אמת ושקר. אצלנו עם שלם נושם לרווחה עם שיחרור כל אחת ואחד מחטופיו, אצלם "טקסים" שאינם יכולים להעיב על העובדה שעזה חרבה ברובה, מאות-אלפי עזתים חסרי בית, לנים בקור מתחת לכיפת השמיים, נודדים אנה ואנה, תלויים בחסדי שלטון אכזרי וחסר לב שמתעלל בהם. גורלם אינו מעניין אותו.
אצלנו "תקווה ללא גבול" כפי שכתוב על האמבולנסים שמחישים את החטופים לבתי החולים, אצלם כתובת נאצה בעברית ותמונות המנהיגים המחוסלים: "הציונות לא תנצח". תעמולת-זדון עד הסוף – והסוף של החמאס חייב להגיע.
גם שם גם כאן מבינים, שהמלחמה טרם נסתיימה. מדובר בהפסקת אש זמנית, לצורך פעימות השיחרור, שלדאבון הלב מחירן כבד, עם פתיחת שערי הכלא הישראלי למאות מחבלים עם דם על הידיים, רוצחים שפלים, שישראל אולצה לשחררם. על הפרק בינתיים – חידוש העיסקה לפעימות נוספות של שיחרור יקירינו.
מה בהמשך ידרוש החמאס בתמורה? היאך ינצל את כמיהתנו לשיחרור כל נפש ונפש מישראל בידיעה, שנפש אחת שווה לנו כעולם ומלואו? האם יוסיף לשחק על עצבי האומה היהודית כולה?
אל נשגה באשליות. הן זהו טבעו ההתאבדותי של אירגון טרור רצחני, בוודאי אירגון אכזרי כמו חמאס. אם לא נדביר אותו כליל, הוא עלול באמת להתאושש, להתעצם מחדש בסיוע פטרוניתו, מדינת הטרור איראן.
דובריו של חמאס כבר חוזרים ומשבחים את אירועי ה-7 באוקטובר. הם מבטיחים כי המערכה הנוכחית הינה רק "תחנה במאבק נגד ישראל" וכי חמאס ימשיך בג'יהאד נגדה. לדידם, הסכם הפסקת האש מבטיח "חזרה של הדברים אל מה שהיו לפני ה-7 באוקטובר" וכי "ההתנגדות" לא תניח את נשקה.
יותר לא נופתע. אנחנו סומכים על כוחנו, על עוצם ידינו, על הפיקוד החדש שיקום לצה"ל, וגם על הידיד הגדול מעבר לים – הנשיא טראמפ. בל נשגה באשליות כאילו המלחמה תמה. יחד כוחות האור ינצחו את כוחות החושך. לשם כך עלינו להיות מאוחדים, כשם שהיננו בשמחת שיחרור חטופים.
"הציונות לא תנצח" – מכריז בשחצנות חמאס המוכה. ובכן, הציונות כבר ניצחה מאז יצאה לדרך לפני מאה ויותר שנה, הגשימה עצמה בהקמת המדינה במולדתו של העם היהודי, ועם זאת עליה להיות ערוכה תמיד, להמשיך ולהתמודד מול אויביה הקמים עליה שוב ושוב מדרום, מצפון וממערב. כמה טוב שבאתם הביתה, אחינו ואחיותינו בפעימות הראשונות. לא ננוח ולא נשקוט עד שכולם ישוחררו.