מה צריך ימאי. תמונות חזרתן הביתה של בנותינו (לא התמונות שצולמו בשבת, שבהן נפסק שאסור לצפות) והחיבוק עם האימהות מלוות אותי בכל שעות היממה. כולן היו בנותינו. כמה געגוע מקופל בחיבוקים הללו.
יש סיפור עם מתוק על געגוע. פעם היה ימאי זקן שאהב לפגוש חברים. באחד ממפגשיו שאל: "אתם יודעים מהו הדבר שהכי חשוב שיהיה לימאי בהפלגה ארוכה?". אחד אמר "מזון טעים", השני אמר "מצפן", השלישי "מפות", אבל הוא נענע בראשו לשלילה וענה: "הגעגוע הביתה. להרגיש כל הזמן שהבית חסר, שהבית מחכה לך".
כבר יותר משנה שאנחנו חיים בסיפור של געגוע. געגוע של משפחות שכולות ליקיריהן, געגוע של משפחות הלוחמים לאב ולבעל ולבן אשר על המשמרת, געגוע של המשפחות לחטופים. הגעגוע של פצועים לעצמם, לאנשים שהם היו טרם הפציעה, געגוע של משפחותיהם לחיי שגרה ולבריאות מיטבית של יקיריהם. הגעגוע של מפונים מהצפון והדרום לבתיהם, והגעגוע של לומדי תורה לסטנדר כאשר יצאו לקרב. ומעל הכול - הגעגוע של עם לימים שלווים יותר. כמה געגוע. שורש המילה הוא גע וגע. אילו רק יכולנו לגעת רק עוד פעם...
הגאון החטוף. נדמה לי שהגעגוע שמקבל את הביטוי הפומבי ביותר הוא הגעגוע לחטופים, ואכן זכינו לפדות את חלקם והתמונות מרגשות מאוד. אבל התמונה איננה חד־ממדית. פדיון שבויים הוא אחת הדילמות העתיקות ביותר בעם ישראל, דילמה שהעסיקה חכמים, מנהיגים ואימהות יהודיות לאורך הדורות, בימי הביניים, בתקופת השלטון העות'מאני ובמדינת ישראל של היום.
המהר"ם מרוטנבורג היה גדול חכמי אשכנז במאה ה־13. כל הקהילות היהודיות באירופה ראו בו מורה דרך, אבל זה גם הפך אותו ליעד לחטיפה בידי הקיסר הגרמני רודולף הרשע. יום אחד, כשהבין שהגזרות נגד היהודים רק מחמירות, ניסה להימלט מגרמניה ונלכד. השלטון דרש מהקהילה היהודית סכום עתק תמורת שחרורו, אבל מהר"ם עצמו הורה לא לשלם. הוא ידע שאם ישלמו זה יהפוך את חטיפת הרבנים לענף כלכלי משתלם במיוחד, ונשאר בכלא עד יום מותו. רק שנים אחר כך יהודי עשיר הצליח לפדות את גופתו כדי שתזכה לקבורה יהודית.
במלחמת העולם השנייה הרב מיכאל דב וייסמנדל, איש חסד וגאון אסטרטגי, הצליח לגייס הון אדיר במבצעי הצלה כמו "תוכנית אירופה", שבה הוצע לקצינים גרמנים שוחד כדי להפסיק משלוחי יהודים למחנות ההשמדה. האם זה עבד? באופן חלקי. האם זה יצר תקדים מסוכן? בהחלט.
בעסקת ג'יבריל לפני ארבעים שנה מדינת ישראל שחררה 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים. רבים מהמשוחררים חזרו לטרור, בהם מנהיגים בכירים בחמאס שהיו אחראים לפיגועי ההתאבדות בשנות ה־90 והאינתיפאדה השנייה. בעסקת שליט שוחררו יותר מ־1,000 אסירים, כולל יחיא סינוואר. הידיים של רבים מהם שפכו הרבה דם מאז.
בכל פעם שהשאלה עולה מחדש, אנחנו לא שואלים אותה מתוך ואקום. כשיש חטוף, יש שֵם. יש פנים. יש משפחה שבורה שבוכה מול מצלמות הטלוויזיה, ועם ישראל – העם עם הלב הכי רך בעולם – פשוט לא מסוגל להפנות להם עורף. אבל ההיסטוריה מראה שתמיד שילמנו מחירים כבדים על עסקאות כאלה.
אז מה עושים? עם כל הרצון שלנו להאמין שיש דרך קלה, ההיסטוריה מספרת סיפור אחר: אין תשובה אחת נכונה, אבל מה שברור הוא שחייבת להיות אחריות שהיא כללית – האחריות לחשוב על ההווה, על העתיד, על הצדק ועל המחיר.
הילדים שמשלמים את המחיר. יש ילדים שממעטים לדבר עליהם. מדובר בילדים ובני נוער ממשפחות נפגעי טרור, שהמחבל השפל שביצע את האיום מכול ליקיריהם יוצא כעת לחופשי. הילדים הללו מרגישים בלבול ותחושת תוהו, ויש להם גם רגשי אשמה. למה אנחנו לא יכולים לשמוח עד הסוף עם שחרור החטופים? למה יש לנו מועקה בלב? אבל יש עוד כמה צדדים למצוקה שלהם. קודם כול, יש פה פגיעה בתחושת הביטחון הפיזי, במיוחד כאשר המשוחררים חוזרים לאזורי מגורים הסמוכים אליהם. מי יודע אם לא יחזרו לפגוע בשנית? ויש את תחושת אי הצדק שעלולה לגרום לפגיעה נפשית עמוקה, באמונה בעולם צודק.
האמונה בעולם צודק היא אבן יסוד בהתפתחות הפסיכולוגית של ילדים ובני נוער. היא מאפשרת להם לראות את העולם כמקום שבו למעשים יש תוצאות צפויות: אם עשית פעולה חיובית התוצאה תהיה בהתאם, ועל פעולה שלילית יינתן דין וחשבון. כאשר אמונה זו מתערערת, נפגעת יכולתו של הילד לפתח תחושת ביטחון בסיסית, לבנות אמון בקשרים בין־אישיים ולהבין גבולות מוסריים, ובמיוחד בגיל ההתבגרות.
לכן התיישבו כמה פסיכולוגיים חינוכיים, קליניים ושיקומיים וגיבשו בנושא נייר עמדה שכותרתו: קווים מנחים לשיחה עם ילדים ובני נוער שרוצחי הוריהם או בני משפחתם משוחררים. המחבר הראשי הוא ד"ר יוסי ארנרייך, פסיכולוג חינוכי. במסמך החשוב הזה מודגש כמה חשוב לתת תיקוף לרגשות המעורבים של הילדים, להטות אוזן בהקשבה אמפתית, ולסייע בבניית תחושת ביטחון ובמתן תמיכה. הם ממליצים לעבוד על בניית רשת תמיכה קונקרטית ונגישה בסביבתם כדי להראות שיש סדר וביטחון בעולם המבוגרים. אני ממליצה מאוד לאמץ את קווי היסוד שהם מתווים בגישה לצעירים אלו. גם הם היו ילדינו.
ארץ ישראל מתגעגעת. בהקדמת ספרו 'אם הבנים שמחה' מתאר הרב יששכר טייכטל אירוע שקרה לבני משפחתו: הוא ניסה לברוח עם בנותיו מסלובקיה להונגריה, שם היה נראה שמצב היהודים טוב יותר. הרבנית נשארה בינתיים בביתה בסלובקיה, וחיכתה להודעה שמעבר הגבול עבר בשלום. אלא שקרתה תקלה, הרב ובנותיו נאסרו, והגרמנים התכוונו להעביר אותם לאושוויץ. הרבנית בכתה והתאבלה והתפללה, ולאחר זמן יהודים טובים הצליחו לשחד את השומרים והרב ובנותיו שוחררו. מה רבתה שמחתה של הרבנית, שבכתה שעות רבות מרוב אושר על המהפך שחל בגורל בנותיה. וממשיך הרב ואומר: מעשה זה הוא משל להרגשתה של ארץ ישראל, שכבר כמעט התייאשה משוב בניה לתוכה, ופתאום היא רואה שהיהודים באים ועולים ובונים ומפריחים את הארץ - כמה שמחה בזה ארץ ישראל. הסיפור הזה משמש כמשל לשמחה העתידית, כשעם ישראל יזכה לבואו של משיח צדקנו שיבנה את הבית הלאומי.
ואני שואלת, האם אנחנו מתגעגעים כמו שארץ ישראל מתגעגעת? אנחנו שמחים בחזרת הבנות אל חיקה, וכואבים מסירת חלקים ממנה. ולגבי געגוע למקדש, נדמה שאנחנו מתגעגעים לתחושת הגעגוע כי לא חווינו בית מקדש. בקרוב בימינו נחווה ונראה.
לתגובות: [email protected]