לפעמים נדמה לי שאני האחרון בעולם ששמח כשיורד גשם. זאת אומרת אני והחקלאים. וכמה חזאים שהעיניים שלהם נדלקות כשהמפה הסינופטית מבשרת על הסתמנות של עננים מצפון־מערב, ומאותו רגע הם לא מפסיקים לדבר בהתרגשות על מערכת חורפית שתיכנס לאזורנו למשך 24 שעות, או דקות, תלווה ברוחות חזקות וסופות רעמים אימתניות ואולי־אולי־אולי אפילו תביא סיכוי מסוים לגשם.
כשזה קורה, אזרחי המדינה מתחלקים לשלוש קבוצות: אלו שגרים בשפלה אומרים "אוי נו, מה גשם עכשיו", והולכים להשיג לעצמם רפסודה כי בטוח יהיו הצפות. תושבי ההרים, לעומת זאת, שואלים אם יהיה שלג. כשאומרים להם שלא, הם מצטרפים לתושבי השפלה המאוכזבים והולכים לישון מוקדם כי בטוח יהיו לימודים. וחוץ מזה הם גרים בהרים, מה כבר יש להם לעשות בשעות הערב.
בקבוצה השלישית נמצאים החקלאים, אני, ועוד כמה משוגעים כמוני, שהדבר שהכי מדכא אותם זה המשפט "מזג האוויר בהיר, חם מהרגיל ויבש, התחזית לימים הבאים – ללא שינוי, עד כאן החדשות". כן, אני יודע שאנחנו מוזרים, אבל מה שמשמח אותנו זה קור. עננים. וגשם. מהגולן עד צפון הנגב. מיאיר גולן עד מירי רגב. מהצווארון ועד הגרב.
כאלה אנחנו, חורפנים שמתחרפנים מזה שהאביב כבר באופק אבל החורף לא הגיע, אולי קופץ פה ושם לביקור כמו יאיר לפיד שמגיח מדי פעם לכנסת ומיד נעלם כמו פטריות אחרי הגשם. בעצם כמו מטריות כשאין גשם. כשאתם שמחים שהכביסה לא נרטבה והילדים לא יכניסו בוץ לאוטו, אני מביט מהחלון וזה עושה לי די עצוב. הכי אני לא מבין את אלה שמבקשים בתפילה טל ומטר לברכה, ואז יוצאים החוצה, מסתכלים על השמיים הכחולים האכזריים ואומרים: אח, איזה יום יפה!
לא רבותיי, יום יפה זה לא יום בהיר, יום יפה זה יום עם גשם. לפחות בחורף. לגבי הקיץ אפשר לדבר, אם כי אני באופן אישי לא מתנגד שגם בקיץ ירד גשם מדי פעם. נדמה לי שלגבי זה החקלאים פחות יזרמו איתי, אבל ישמחו מאוד לזרם אדיר של מים בחורף, במקום לפתוח ממטרות כל בוקר ולהגיד באנחה שהשנה היא מאותן שנים שחונות שבהן יורד גשם שלוש פעמים: במוצאי שבת ארגון, בט"ו בשבט וביום של התחפושות לפני פורים.
איך אתם שותים
לא מזמן קראתי באיזה שו"ת על תלמיד ישיבה ששאל למה להתפלל לגשם. הרי אנחנו לא באמת צריכים היום גשם, הוא כתב, אנחנו מתפילים את הים אז יש לנו מספיק מים, והגשם סתם מפריע. אז למה להתפלל עליו?
אני בטוח שיכולתי לשמוע את התדהמה בקולו של הרב שענה לו, למרות שזה היה בכתב. מה הוא ענה? את התשובה המתבקשת: שגשם זה לא רק מפלס הכנרת, גשם הוא מלשון הגשמת הקשר בינינו ובין הקדוש ברוך הוא, צינורות השפע וכל העניין הזה של "ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו". כשלא יורד גשם זה סימן שמשהו חורק. למרות שספציפית אצלנו בבית התריס חורק דווקא כשכן יורד גשם, כי אשתי אמרה לי לשמן אותו עוד לפני החגים אבל שכחתי מזה כי לא ירד גשם. היא גם הזכירה לי לפתוח את המרזב כדי שלא תהיה הצפה במרפסת ולא עשיתי את זה והוא נשאר סתום. זאת אומרת לא רק הוא. אבל זה לא העניין, אל תסיטו את הנושא.
העניין הוא שאני אולי שכחתי לשמן את התריס, אבל כולנו שכחנו למה אנחנו צריכים גשם. כי מהיום שהתחלנו להתפיל בקצב מסחרי יש לנו מספיק מים גם להתקלח שעה, גם לשטוף את האוטו עם צינור וגם לעשות מלחמת מים בגינה שטופת השמש. לנו, בניגוד למדינות אחרות, אף פעם לא חסרים מים בברז, אלא אם העירייה מחליטה לעשות שיפוצים בלי להודיע או שמפעיל הטרקטור התורן שוב חופר בטעות בדיוק על הקו של הצינור הראשי.
ואנחנו אף פעם לא צמאים, אז מה אכפת לנו מגשם. יש לנו במטבח בר מים חשמלי שמוציא מים קרים ומים חמים מתי שאנחנו רק רוצים, אפילו בשבת. זאת אומרת לי באופן אישי אין, אבל אני גם לא שימנתי את הציר של התריסים אז אל תלמדו ממני.
במו אוזניי שמעתי פעם חבר'ה צעירים שנכנסו למקום שאין בו בר מים, ושאלו בפליאה: "מה, אין לכם תמי 4?"
"לא", אמרו בעלי הבית, "אין לנו".
הצעירים פתחו עליהם עיניים נדהמות, ושאלו: "אז איך אתם שותים?"
קריית מלאכי אגמים
שכחנו מה זה מים. שכחנו כמה חשוב הגשם. אפילו רננה רז כבר לא מופיעה לנו יותר על המסך ומקשקשת שישראל מתייבשת, רק קוראת לפעול נגד הממשלה באלימות ואפילו לא מתביישת.
שכחנו חקלאות, שכחנו התיישבות, שכחנו איך פעם הארץ הייתה זרועה פרדסים ריחניים והיינו יצואני תפוזים מצטיינים למרות שזה דרש השקעה, שלא לדבר על השקאה, ומים לא היו לנו. היום יש לנו מים אבל שדות כבר לא מדברים אלינו, רק הייטק. היום אנחנו יושבים במשרדים ממוזגים היטב ומה שמעניין אותנו זה לא גשם, אלא הירידות בבורסה והשאלה הטורדנית למה דאלאס זרקה את לוקה דונצ'יץ' ללוס אנג'לס לייקרס, שזה בעברית קריית מלאכי אגמים. אבל מה עוזרים להם האגמים אם בסוף יש להם שריפות ענק ואין להם מים לכבות אותן.
כשהחקלאים אומרים במר ליבם שבגלל הבצורת היבול יהיה דל אנחנו מפהקים לנו בנחת. אנחנו מייבאים תפוחים מאיטליה, עגבניות מיוון, תפוזים מספרד, שמן זית מטורקיה שמורחת אותנו בשמן ומעבירה את הכסף לחמאס. אנחנו תורמים כמויות אדירות של מים לירדנים, והם בתמורה תורמים כמויות אדירות של נשק לתושבי יהודה ושומרון. לא היהודים.
אז אנחנו לא צריכים גשם, כי אנחנו לא צמאים. זאת אומרת מאוד צמאים לשקט, לניסים, לגאולה, אבל מספרים לעצמנו שאנחנו יודעים להסתדר לבד. אנחנו מתפילים מים, אנחנו סומכים על טראמפ, אנחנו מרגיעים את עצמנו שביבי יודע מה הוא עושה ויש לנו רמטכ"ל חדש והצבא שלנו הכי חזק במזרח התיכון ואנחנו בכלל לא צריכים גשם כי כוחי ועוצם ידי עשה לי את המים האלה. ובמקום שקט אנחנו מקבלים בלגן, במקום גאולה הפגנות בכיכר השבת, במקום ניסים אמנון טיטינסקי.
ולפעמים נדמה שכמו במדרש על פרשת השבוע, אנחנו ארבע כיתות שעומדות על הים: כת אחת אומרת בואו נשתכשך, ממילא הלך עלינו, לפחות נשחק קצת מטקות בשמש החורפית. כת שנייה אומרת נחזור למצרים, הרי בשביל מה הוצאנו דרכונים זרים, הנה אנחנו אורזים מזוודות ועפים מפה. כת שלישית אומרת נעשה מלחמה, נשיג ניצחון מוחלט ואחר כך נראה כבר. כת רביעית אומרת נצווח כנגדן, שהרי מה עשו יהודים כל הגלות, התפללו וברחו אז מה פתאום שנתגייס עכשיו. אולי בעצם יש גם כת חמישית, שאומרת שאם אנחנו כבר בים, בואו נתפיל אותו.
והקדוש ברוך הוא אומר מה אתם צועקים ולמה אתם סומכים על עצמכם, התייצבו וראו את ישועת ה'. ואנחנו אומרים יהיה לי עוד יותר טוב כי ה' יתברך תמיד אוהב ואהב ויאהב. אבל מה הקשר גשם עכשיו.
לתגובות: [email protected]