קרב רב

לאחרונה התחילו אצלנו בתהליך איתור רב ליישוב. שמא תשאלו איך הסתדרנו עד עכשיו בלי רב?

ובכן הסתדרנו אחלה וזו בדיוק הבעיה. הרי כל הידרדרות רוחנית הגונה מתחילה כשטוב לך מדי בחיים. לכן הוליווד מלאה חטאים כרימון ואילו העיר לייקווד בקולורדו לא טעמה מעולם טעם חטא.

אני סוטה מהנושא.

הנושא, כרגיל, הוא אני. וליתר דיוק, איך למען השם לא ביקשו ממני להיות רב היישוב? פרט לכך שמדובר בעלבון, מדובר גם בהשפלה, סטירת לחי ועוד שלל ביטויים שונים שמשמעותם זהה.

ואתם, אתם בטח שואלים את עצמכם מה מכשיר אותי בדיוק להיות רב. אז חבל שתשאלו את עצמכם, תשאלו אותי. הנה אני עונה.

יש לי כל מה שצריך כדי להיות רב. ראשית כול זכות אבות, אבא שלי היה רב. ולא רק שאני בן של רב, יש לי עוד משהו שרב צריך – המון זמן פנוי. כמה הזמן שלי פנוי? אפשר כל יום לסיים מסכת בזמן הפנוי שלי. לא שאני עושה את זה, כן? אבל הייתי יכול אם מישהו היה מואיל בטובו למנות אותי לאב הרוחני של היישוב.

בקיצור, העלבון שלי התבשל לו על אש גבוהה והפך לכעס שבתורו הפך ליוזמה ברוכה. היוזמה - קמפיין לבחירתי לרב היישוב.

התחלתי בשבת בחלוקת סוכריות לילדי השכונה, על כל סוכרייה פתק "רוצים לדעת מה לברך עליי? בחרו יעקבי לרב היישוב". כך גם התחבבתי על ילדי היישוב וגם נתתי טיזר קטן ליכולותיי כמנהיג רוחני. הילדים, אגב, החליטו פה אחד ש"שהכול פוטר הכול" וסגרו את הפינה בלי להפיץ את הבשורה.

אבל הבדיחה עליהם, הסוכרייה לא הייתה כשרה בכלל.

לאחר מכן יצאתי בקמפיין שלטי חוצות, שהתגלה כפרויקט מאתגר מהצפוי. על השלט הראשון התנוסס הפרצוף שלי עם זקן של פוטושופ ולידו סלוגן שבעיניי היה נהדר: "יאיר יעקבי - רב הנסתר על הגלוי!". כוונתי כמובן הייתה לרמוז שאני למעשה צדיק נסתר ושכל צדקותיי נעשות בהיחבא כראוי לאיש אשר רוח בו. לילינג השכן ניגש אליי בעדינות ורמז לי שהשלט, אפעס, נותן את הרושם שיש לי עבר פלילי שאין להתגאות בו אבל חובה לדווח עליו לשכנים.

נו, זה שלאנשים בשכונה יש כזה ראש מעוות זו בדיוק הסיבה שצריך פה רב כמוני.

גם השלט הבא לא נחל הצלחה כבירה. על השלט התנוסס פרצופי כמקודם ולידו סלוגן מטריף לא פחות: "יאיר יעקבי - יש לי רב!". לדעתי מעולה. רפרור לכתובים וגם הנעה לפעולה.

אבל לילינג רץ אליי מתנשף. "זה ציטוט של עשו, זה לא שייך", הוא עדכן, "רב אמור לדעת דברים כאלה".

נראה לי שלילינג בעצמו עמלקי. לא שאמרתי לו את זה כמובן, הרי כל קול חשוב. אבל אחרי הבחירות הוא ישמע ממני, אני אבטל את הקידושין שלו למפרע או משהו מעין זה.

לגבי השלט הבא, כבר הבנתי לבד שהוא לא שייך: "יאיר יעקבי - מאמן Kosher!". לא שייך כמובן, כי מהשלט לא מספיק ברור שאני רב. למה, מה אתם חשבתם?

בסוף הלכתי על "יאיר יעקבי - קולא רב!". הבנתם? כולה רב, קולא רב. ככה אני גם מראה שאני לא לוקח את עצמי יותר מדי ברצינות וגם רומז שאני לגמרי בעניין של קולות, שלא כמו המתחרים שכל עניינם לפסוק הלכה לפי הספרים בלי לראות את הבן־אדם שמעבר ולהבין שהוא מצפה ממך להחליק לו כמו שמעבירים אותך טסט עם זיהום אוויר.

ובכן מפה לשם, תאמינו או לא, אבל ועדת האיתור הזמינה אותי לריאיון לתפקיד. כנראה מישהו פעל למעני במועצה או לחלופין כל הסיפור מצוץ מהאצבע. אין לדעת.

"למה אתה חושב שצריכים בכלל רב ליישוב?" פתח המראיין בשאלה.

"איזו מין שאלה?" תהיתי, "ההפקרות פה חוגגת. רק השבת ראיתי מלא ילדים אוכלים סוכריות לא כשרות מחוץ לבית הכנסת".

זה עשה רושם גדול על המראיין, והוא המשיך.

"מה המוטו שלך כרב?"

"המצטער פטור מן המצוות", עניתי.

"אני די בטוח שזה 'המצטער פטור מן הסוכה'", הוא תיקן.

"אוו ווה. אתה משוכנע בזה?" נבהלתי.

"כן".

"אוקיי, אז אני צריך לעשות כמה טלפונים דחופים".

אחרי שעדכנתי את הילדים שבסוף אי אפשר לאכול קורנפלקס בקערה של הבשרי רק כי "בחלבי יש ציור של הכלבלב שאני הכי פחות אוהבת מיחידת החילוץ", חזרתי לריאיון.

והריאיון המשיך במלוא המרץ.

"אם מגיעים אליך לגבי סכסוך שכנים, האם אתה מתערב?"

"זו שאלה מאוד היפותטית, אצלנו אין סכסוכים", עניתי.

"באמת?"

"מה ששמעת".

"מעניין", הוא חייך חיוך ממזרי, "כי השכן שלך שלמה בדיוק התלונן שאתה שואל ממנו כלי עבודה ואף פעם לא מחזיר".

"שלמה הוא עמרץ", התעצבנתי, "אני לא שואל ממנו דברים, אני שומר חינם. יש הבדל".

"מה ההבדל?"

"קודם תבחר בי ואחר כך אספר לך". חושב נולדתי אתמול המראיין הזה.

"מה היית משנה ביישוב?" הוא המשיך. לזה הייתי מוכן.

"מינון הבשר־פר־קערת חמין בזמן שיעור הגמרא בשבת חייב לעלות בלפחות חמישים אחוזים. זה הנושא הכי בוער מבחינה רוחנית".

"הבנתי", הוא רשם לפניו, "ואיזו מסכת לומדים היום בשיעור, אגב?"

"זבחים", יריתי.

"סנהדרין", הוא החזיר.

"זבחים־סנהדרין, זה יוצא מחובר השנה", הבהרתי.

"מה הן ציפיות השכר שלך?" הוא ניגש לשאלה האחרונה.

"שמע, רבנות זה לא משהו שעושים בשביל כסף", הבהרתי לו.

"יפה מאוד", הוא התרשם.

"לכן צריך להבליע את התשלום כמו שמשלמים למלצרים בשבת", הפצצתי אותו שוב עם הידע התורני שלי, "אתם משלמים לי לא על הרבנות אלא על זה שאני נושם לידכם וטועם חמין מדי פעם. זה לחלוטין תופס ובכלל לא עבודה בעיניים".

הריאיון נגמר וקמנו ללחוץ ידיים.

"אגב, בתור רב מצופה ממך להגיע ראשון לתפילות בבית הכנסת, כן?" הוא זרק לי.

"כמובן", גמגמתי, "באילו שעות זה יוצא?"

"אתה לא יודע מתי התפילות בשכונה???" המראיין תפס אותי על חם.

הוא עדכן אותי בלו"ז התפילות הקשוח, וסיכמנו לבסוף שאני אסכים למשוך את שמי מהמרוץ ובתמורה הוא יסכים גם כן למשוך את שמי מהמרוץ, כך שכולנו נצא מורווחים.

איחלתי בהצלחה לכל המועמדים האחרים ופרשתי לעשות לביתי. עם כלי העבודה של שלמה כמובן, אותם אף רב לא ייקח ממני.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com