תורת ישראל נבדלת מן הדת הנוצרית בתפיסתה הכלכלית. בנצרות צבירת הון נחשבת לחטא, והבעלות על נכסים מוצדקת רק כאשר ביכולתו של האדם להשתמש בנכסיו.
עשיר שצובר הון נחשב לרשע, ועני שגוזל ממנו כדי להשביע את רעבו עדיף מן העשיר.
בניגוד לכך, תורת ישראל מעולם לא אסרה לצבור הון, ואין בה דבר שמצדיק את הגזל. כך עולה ממקורות רבים הן במקרא והן בתלמוד הבבלי והירושלמי.
והנה, יש המבקשים לראות בפרשת המן מודל של כלכלה יהודית הזהה להשקפה הכלכלית הנוצרית. לטענתם, בפרשת המן כל אדם קיבל לפי צרכיו, "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אוכלו לקטו" (שמות טז, יח). בני ישראל נצטוו לא להותיר, והנה, היו בעם חוטאים שעברו על ציווי ה' ומשה גער בהם. לכאורה יש כאן איסור לצבור הון! האם יש צדק בדבריהם?
התשובה לכך פשוטה. כפי שקורה לא פעם, הקריאה הלכאורה יחפה של המקרא לוקה לא רק בפשטנות אלא גם בעקירת היסוד האמוני מן הכתובים. המן הוא נס. הקדוש ברוך הוא הוא הזן ומפרנס את עם ישראל באופן ישיר. כאשר ה' הוא המפרנס, משמעות הנס היא שהוא דואג לכל אדם על פי צרכיו, ומי שמנסה לצבור מן המן – מפקפק בנס.
ואולם, ליקוט המן איננו דומה לפועלו של האדם בפרנסו את ביתו. כאשר אדם יגע לפרנסתו, ההון שהוא צובר הוא יגיע כפיו. כמובן שגם בכך יש לראות את מגע ידיו של הבורא, אבל האדם רשאי לראות ברכה בעמלו, ולצבור את הונו כרצונו. השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם.
הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה ומחבר הספר 'כלכלה וערכי היהדות'