"טרור לכל דבר": תושבי הצפון נאלצים לחזור לחיק הפרוטקשן

הפסקת האש בגזרה הצפונית הצמיחה מחדש את אחת התופעות החמורות ביותר בפגיעה בביטחון האישי בישראל: הפרוטקשן של ארגוני הפשיעה הערביים.

קודם למלחמה, ובמשך שנים ארוכות, תופעת הפרוטקשן הלכה והתגברה והפכה את חייהם של בעלי עסקים בגליל ובנגב לסיוט מתמשך וארוך.

במשך 14 החודשים שבהם הגזרה הצפונית הייתה שרויה במלחמה, התופעה נכנסה להקפאה, אך בחודשיים האחרונים היא חזרה במלוא העוצמה.

תושבי הגליל מספרים שמאז כניסת הפסקת האש מול חיזבאללה לתוקפה, אירועי הפרוטקשן המתועדים שברו את כל השיאים הידועים. בחודשיים נרשמו לא פחות מ־60 אירועים, ורוב המקרים כלל לא מדווחים, מחשש של בעלי העסקים הנסחטים כי אותם גורמים עברייניים יפגעו בהם. החששות הללו לא נולדו בחלל ריק. הם מתבססים על ניסיון עבר כואב במיוחד, וגם על ההבנה כי לאותם גורמים, שמגיעים מהכפרים הערביים ברחבי הגליל, אין שום מעצורים.

"האמת היא שבזמן המלחמה הרגשנו בטוחים יותר", מעיד יריב בן עמי, חקלאי מקיבוץ הגושרים ומייסד ארגון עד כאן, שהוקם ביוזמת החקלאים ביישובי הגליל והגולן במטרה להילחם בתופעת הפרוטקשן. "נכון שהתמודדנו מול הטילים שחיזבאללה ירה עלינו, אבל ידענו שכל המדינה איתנו. היו פה חטיבות חי"ר, היו פה טנקים, כיפת ברזל הגנה עלינו, הייתה פה מדינה שנלחמה בעבורנו ואיתנו. זה לא קיים במערכה שאנחנו מתמודדים איתה כיום".

עד כמה עמוקה הבעיה?

"הטרוריסטים הללו, והם טרוריסטים לכל דבר ועניין, לא בוחלים בשום שיטה או יעד. אין להם יעדי פגיעה שהם מחוץ לתחום. על כולם אפשר לאיים, ואת כולם אפשר לסחוט ובמיליונים. בית הספר של הילדה שלי עבר סחיטה באיומים. זה בית ספר של ילדים מפונים, וגם אותו הם סחטו. והמדינה לא עושה כלום, אנחנו כמו חטופים בתוך ארצנו".

בן עמי מתאר את התופעה כזירת לחימה נוספת. הוא משתמש בפרפרזה על דבריו של ראש הממשלה נתניהו, כי ישראל מתמודדת עם שבע זירות פעילות, ומגדיר את הפרוטקשן כזירה השמינית. למי שלא מכיר את הנתונים, דבריו של בן עמי יישמעו כהגזמה. מי שנחשף אליהם, מבין לחלוטין את ההגדרה של זירת מלחמה נוספת.

"אנחנו מתמודדים מול ארגונים עם יכולות צבאיות. יש להם נשק בהיקפים צבאיים. יש לעבריינים־טרוריסטים M-16 בכמויות אדירות. יש להם טילים. יש להם אמל"ח צבאי לכל דבר ועניין. אנחנו נאלצים להילחם נגדם בידיים שלנו. איך אפשר להתמודד ככה?", הוא שואל.

המשטרה לא פועלת כדי להילחם בתופעה?

"אני לא אגיד מילה רעה אחת על המשטרה, כי היא נמצאת בקצה השרשרת. היא לא יכולה לעבוד בידיים קשורות. מדובר בכשל מדינתי שמתחיל מהראש ויורד לאורך כל שדרת מקבלי ההחלטות. לעבריינים האלה יש חוק ששומר עליהם, ולנו אין חוק שמגן עלינו. מס רכוש לא מפצה אותנו. חברות ביטוח כבר לא מוכנות לבטח אותנו, כי הן יודעות שהן יפסידו כסף".

עד כמה זה החמיר בחודשיים האחרונים?

"יש תחושה כאילו אותם ארגוני פשיעה מדביקים את הקצב בגלל אובדן ההכנסות שלהם בתקופת המלחמה. אבל האמת היא שזה לא משנה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אפילו מקרה אחד של טרור פרוטקשן. כל מחשבה שניתן להכיל את זה, כמו שהכלנו את טפטופי הטילים מעזה, היא חשיבה של 6 באוקטובר, חשיבה שהביאה עלינו אסון. בשביל להחזיר לנו את השליטה על החיים שלנו ועל העסקים, על היישובים והבתים שלנו, לא צריך לשחרר מחבלים. במקרה שלנו צריך לתפוס אותם, ולזרוק אותם להרבה שנים בכלא".

אתה עצמך גם נפגעת לאחרונה מהארגונים הללו?

"כן. אותי סחטו בארבעה מיליון שקל. עשו לי את המוות. ואני נמצא לבד מולם. מה אני יכול לעשות? יש לי בכלל כלים להתמודד איתם?".

ישיבת חירום של ראשי מועצות וחקלאים בצפון, השבוע

צילום: ארגון 'עד כאן'

-

פחד משתק

השבוע נערכה ישיבת חירום של ראשי רשויות בגליל ובגולן, ביוזמת בן עמי וחבריו החקלאים. לא כל ראשי הרשויות בצפון השתתפו בישיבת החירום, והסיבה לכך מטרידה במיוחד. "הרבה ראשי רשויות פוחדים להתעסק עם אותם גורמים. מפחדים שיפגעו בהם. כך גם הרבה בעלי עסקים והרבה חקלאים באזור. אני מהיחידים שמוכנים להתראיין", אומר בן עמי.

העובדה כי מרבית הנפגעים מפשיעת הפרוטקשן חוששים לדווח ולהתלונן במשטרה, מונעת ממדינת ישראל את השימוש באחד הכלים שהיו יכולים לסייע לרשויות האכיפה להילחם בתופעה. מדובר בהכרזה על התופעה כמכת מדינה, מה שהיה מקנה סמכויות רבות לרשויות. "בשביל להכריז על משהו מסוים, כמו פרוטקשן, כמכת מדינה, צריך שיצטברו די מקרים כדי שזה יהיה אפשרי משפטית", אומר אופיר שיק, יושב ראש ארגון 'לב בגליל' וסגן ראש מועצת גליל תחתון. "אבל ברגע שאנשים חוששים להתלונן, אין די נתונים לשם כך".

מה הכלים שהיו ניתנים לרשויות לו היה ניתן להכריז על התופעה מכת מדינה?

"יש ארסנל שלם של כלים. זה מאפשר השקעה גדולה יותר באמצעי מודיעין, כולל אמצעים טכנולוגיים כדוגמת האזנות סתר וכן הלאה. זה מאפשר השקעה מסיבית יותר בכוח אחד ייעודי לטיפול בסיטואציה. זה מחייב את בתי המשפט להחמיר דרמטית בענישה, כי המצב כיום הוא ביזיון אחד ענק שבו חותרים לעסקאות טיעון ולעונשים מגוחכים. זה מאפשר לחקור בצורה עמוקה הרבה יותר את כל הארגונים האלה, על האנשים שמרכיבים אותם".

שיק מכיר את מכת הפרוטקשן כבר שנים ארוכות. הוא מכיר מקרוב את בעיות האכיפה המובנות לטיפול בתופעה, והסיבה לכך, כך הוא מסביר, היא שלמעשה לארגוני הפשיעה בתחום יש מעטפת חוקית לחלוטין שבה הם משתמשים. "אנשים לא מבינים עד כמה מדובר בהתנהלות מאורגנת, שקשה מאוד להתמודד איתה כי היא משתמשת בחוק. על הנייר הכול חוקי והכול לגיטימי. משתמשים בחברות שמירה אמיתיות שנועדו כביכול להגן מפני גנבים ופושעים. הבעיה היא שאותם גנבים ופושעים הם אנשי חברות השמירה עצמן".

שיק משתף כיצד פגש בעצמו את הבלוף של חברות השמירה. "כבר שנים אני מתנדב בסיורי המתמיד של מג"ב, שנועדו למנוע גנבות ופריצות בשטח הכפרי של ישראל. עוד לפני המלחמה, באחד מהסיורים, אני והשותף שאיתי ברכב שמענו מאיזה אתר בנייה מוזיקה חזקה בשעה מאוחרת מאוד בלילה, ונסענו לבדוק מה בדיוק מתרחש שם. כשהגענו ראינו שני נערים שעוד לא סיימו תיכון חוגגים שם. שאלנו אותם מה בדיוק הם עושים במקום, והם ענו בלי למצמץ שהם מחברת השמירה ושומרים שלא יהיו גנבות ופריצות למתחם. הם אפילו הראו לנו את הבגדים שלהם עם לוגו של חברת השמירה. כל אדם שעיניו בראשו ראה שהם לא שומרים על שום דבר שם. ככה זה עובד. מגיע ארגון פשיעה, סוחט באיומים, לא פעם כולל המחשות מה יקרה אם לא ייענו לדרישותיו, והתשלום מתבצע כביכול לחברת שמירה פיקטיבית ששייכת לאותו ארגון".

זאת לא בעיה ייחודית לישראל. פרוטקשן היא תופעה שנפוצה בכל מקום שיש בו פשע מאורגן. איך מתמודדים איתו במקומות אחרים?

"קודם כול, חשוב להבין שזו אכן לא בעיה שנולדה כאן ורק אנחנו סובלים ממנה. אצלנו יש אלמנט נוסף, מניע לאומני, אבל הבעיה נפוצה בכל מקום, כי מדובר בכסף מאוד קל. ברחבי העולם מבינים שהדרך להתמודד עם התופעה היא בעזרת מחלקות מיוחדות שמתמחות בפשיעה כלכלית. להן יש את הידע והכלים המתאימים. הם מבינים איך עסקים כאלה עובדים ויודעים איפה למצוא את הראיות. זה המודל שיכול לפתור את הבעיה".

חינוך דרך הכיס

כבר שנים ארוכות שהכנסת מודעת להיעדר הכלים החוקיים המתאימים לטיפול בתופעה, ושורה של גורמים כבר ניסו לקדם חקיקה מתאימה. בכנסת הנוכחית אף הוקמה הוועדה לביטחון לאומי שעסקה בנושא רבות. הקמת הוועדה הובילה לכך ששלושה חוקים דרמטיים עברו עד כה בכנסת, בתהליך שהוביל יושב ראש הוועדה עד לימים האחרונים, חבר הכנסת צביקה פוגל. חוק רביעי נוסף נמצא כרגע בשלבי חקיקה מתקדמים, ומי שיוביל את שלבי הסיום לקבלתו הוא יושב ראש הוועדה החדש חבר הכנסת בועז ביסמוט, שנכנס לתפקידו השבוע.

שלושת החוקים שכבר עברו הם חוק הפרוטקשן, חוק הצווים המנהליים בתחומי ישראל וחוק הנשק. חוק הפרוטקשן נחקק עוד לפני המלחמה, והוא כולל בתוכו החמרה של ממש בעונשים על עבירות פרוטקשן, בהתבסס על העונשים לעבירות סחיטה אחרות. כך למשל העונש על גביית דמי חסות (פרוטקשן) תוך ניצול מצוקת הנסחט עלה לחמש שנות מאסר על עצם האיום, ושבע שנות מאסר ייגזרו אם הכסף גם שולם. העונש על גביית דמי חסות באיומים הועלה לשבע ולתשע שנות מאסר בהתאמה. כמו כן נקבעו בהוראת שעה לחמש שנים עונשי מינימום לעבירה.

חוק הצווים המנהליים בתוך תחומי ישראל מעניק כלי שעד היום לא היה בנמצא לגורמי האכיפה, והשימוש בו נעשה רק ביהודה ושומרון. על פי החוק, בית המשפט המחוזי יהיה מוסמך, לבקשת קצין משטרה מוסמך ובאישור היועצת המשפטית לממשלה, להוציא צווי הגבלה שיפוטיים המבוססים על הערכת מסוכנות מודיעינית שמבצעת משטרת ישראל. צווים אלו יופנו כלפי אדם שנשקפת ממנו סכנה במסגרת פעילותו בארגון פשיעה. החוק עצמו, שמגדיר את אותם צווים מנהליים כצווי ההגבלה השיפוטיים, מתבסס על חוקים קיימים דומים, ובהם בית המשפט מוסמך להטיל מגבלות כמו איסור כניסה למקום או נוכחות באזור מסוים, ואף הגבלה על כניסה למקום מגורים.

החוק השלישי הוא חוק הנשק הבלתי חוקי, שנועד לתת כלים נרחבים להתמודדות עם כמויות הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. החוק כולל כמה חלקים, הראשון הוא סמכויות חיפוש אחר נשק בלתי חוקי, שהן נרחבות בהרבה מהקיים כיום. בין היתר מדובר על אישור של קצין בדרגת רב פקד לביצוע החיפוש במקרה שעולה חשש לאחזקת נשק בלתי חוקי, ללא צורך באישור בית משפט כמו שנדרש עד לקבלת החוק. נוסף על כך קובע החוק עונשים על מכירה או רכישה של חלקי נשק. על פי הנתונים שמסרה המשטרה לכנסת, נתפסו עשרות אלפי כלי נשק ואמצעי לחימה בקרב המגזר הערבי בארץ, החל מכדורי רובים, דרך רימוני רסס, לבנות חבלה, רובי סער, וכלה בטילים. חלק ניכר מהנשק הגיע משורות הצבא.

החוק הרביעי, שמקודם בימים אלה, הוא חוק שעוסק בהחרמה, הקפאה ועיקול של נכסים כלכליים וכספים שאינם מוסברים. הכוונה היא שאם המשטרה תאתר כספים או נכסים שההסבר כיצד הגיעו לבעליהם אינו מניח את הדעת, היא תוכל להחרים אותם. הרעיון שעומד מאחורי החוק הזה הוא פגיעה במוטיבציה העיקרית לפשעי הפרוטקשן, המניע הכלכלי.

"הרעיון ברור מאוד. אם אתה לוקח מאותם גורמי פשיעה את הכסף שהם סחטו, אין להם למה לסחוט. סתם חבל על המאמץ", אומר יושב ראש הוועדה לביטחון לאומי לשעבר חבר הכנסת צביקה פוגל. "היום בסיורים המשטרה רואה לא פעם בחור ערבי צעיר, בתחילת שנות העשרים לחייו, שיש לו בית שעלה כשניים וחצי מיליון שקלים ובחניה יש לו ג'יפ של מרצדס שעלה 750 אלף שקלים, אבל תלושי המשכורת שלו הם בגובה 8,000 או 10,000 שקל ברוטו. ברור לכל בר דעת שאי אפשר להחזיק ברכוש שכזה עם משכורת כזאת. זה אומר שלאותו בחור יש נכסים לא מסוברים, וכל עוד אין לו הסבר הגיוני כיצד הוא איפשר לעצמו לרכוש אותם, כנראה הדרך שבה הוא השיג אותם אינה חוקית".

על פניו נדמה שהחוק הזה, אם יעבור, והחוקים שכבר העברתם בכנסת הנוכחית, היו אמורים לספק את הסחורה ולהקטין באופן ניכר את תופעת הפרוטקשן. בפועל אנחנו רואים זינוק בחודשיים האחרונים. מה לא עובד?

"האמת היא שיש שורה של בעיות שורש. הראשונה היא מחסור חמור בכוח אדם. קשה מאוד לגייס שוטרים חדשים. בציבור הם נתפסים כסוג של אויבים, המשכורות נמוכות מאוד, שעות העבודה ארוכות מאוד והסיכון גדול. במקומות כמו תל אביב יש מחסור של 50 אחוז ביחס למספר התקנים, כי אי אפשר להתפרנס מהעבודה כשוטר ולשכור דירה בתל אביב. בצפון ובדרום המצב טיפה יותר טוב, והמחסור הוא של 20 עד 30 אחוזים. אבל זה עדיין פערים גדולים מאוד שמקשים על העבודה. לכן היה חשוב לנו כל כך להילחם על תנאי העסקת השוטרים, שכולנו ראינו ב־7 באוקטובר שבלעדיהם אנחנו לא יכולים להסתדר. הרי בזמן ששאר הגופים לא תפקדו, מי שבלמו בגופם את המחבלים היו השוטרים. זה נכון לשעת חירום וזה נכון גם לשעת שגרה".

אבל זאת בעיה ארוכת שנים. למה דווקא עכשיו יש התפרצות של הפרוטקשן?

"המחסור הזה גורם לכך שצריך לתעדף משימות, שכולן חשובות. במשך שנה ורבע תושבי הצפון היו גולים. הבתים של רבים מהם נהרסו, הכבישים נהרסו, העסקים קרסו. תחושת הביטחון שלהם נעלמה. עכשיו המדינה צריכה להיות איתם, וזה כולל גם את המשטרה. זה אומר ששוטרים צריכים להסתובב ברחובות ולתת לתושבים תחושת ביטחון. כשהם עושים את המשימה הזאת, קשה להם לעמוד במשימה נוספת של מלחמה בפרוטקשן, פשוט כי אין מספיק כוח אדם לזה".

החוקים הללו, כך מסביר פוגל, אומנם חשובים ביותר להתמודדות עם התופעה, אך הם פלסטר לבעיית שורש עמוקה בהרבה. "כל החוקים הללו הם טיפול בסימפטום ולא בשורש הבעיה. הם יכולים לפתור את בעיית הפרוטקשן, לפחות בצורתה הנוכחית, אבל במקומה תתעורר בעיה חדשה שתהיה קשורה לפשיעה בחברה הערבית. בעיית השורש שבה צריך לטפל היא התרבות בחברה הזאת. התרבות בחברה הערבית היא שפשע משתלם, רצח הוא לגיטימי, מי שלא מחזיק אצלו נשק הוא אדם חלש. אלה בעיות שורשיות, ובהן צריך לטפל", הוא אומר.

ואיך עושים זאת?

"קודם כול מבינים שמה שעשינו עד היום לא עובד. חשבנו שאם ניתן לחברה הערבית עדיפות בקבלה לעבודה או לאקדמיה, זה יוציא את האנשים מתרבות הפשע. בפועל קרה בדיוק הפוך. לפני שנים, כשעוד גרתי בדרום, הבן הקטן שלי שיחק באחת מקבוצות הכדורגל בבאר שבע. איתו בקבוצה היה בן של מנהל מחלקה בבית חולים בדואי. משפחה איכותית ביותר. האבא, באחת השיחות שלי איתו, אמר לי שנכון שהוא רופא, ונכון שהוא הגיע לדרגות גבוהות מאוד במערכת הבריאות, אבל בסוף היום הוא בדואי, משפחתו בדואית והתרבות שהוא הגיע ממנה היא בדואית. אז הבנתי שכל הרעיונות על פרוטקציות והעדפות מתקנות ושאר המילים היפות הללו חסרים כל אחיזה בשטח".

אם זה לא עובד, מה כן יעבוד?

"יד תקיפה מאוד וסירוב להעלים עין. במשך שנים חשבנו שניתן לערבים להסתדר בתוך עצמם, וכל עוד זה לא גולש אלינו אנחנו לא מתערבים. זה תמיד היה שגוי, ואני הזהרתי שזה יתפוצץ לנו בפרצוף כבר לפני כמעט עשור. זה אכן קרה בשומר החומות. כשהחברה חיה בצורה שבה אין חוק ואין משמעות לחוק, זה לא נעצר בתוכה. זאת חברה שמתפתחת לתוך תרבות של פשע. הדרך להילחם בזה היא לסכל את הגורמים שמאפשרים לתרבות הזאת לצמוח".

כמו מה למשל?

"אם נסתכל על שאלת הנשק הבלתי חוקי, חלק עצום ממנו מגיע מצה"ל. לפני המלחמה מחיר של רימון רסס בשוק היה כ־8,000 שקל. היום מדובר על 800 עד 1,000 שקל. הסיבה היא גל גנבות אדיר מצה"ל. זה נכון גם ללבנות חבלה, כדורים, רובים ואמצעי לחימה נוספים שנגנבים מתוך בסיסי צה"ל ונמכרים בחוץ. לכן חוקקנו חוק שיחייב את צה"ל לסמן כל אמצעי לחימה שיש לו, בצורה שגם לאחר השימוש בו ניתן יהיה לדעת בבירור מאיזה בסיס הוא הגיע. עד היום המצב היה אבסורדי. הסימון על רימונים, למשל, היה על הנצרה. כלומר הראיות מאיפה הגיע הנשק נשארו בידיו של העבריין. זאת רק דוגמה. דוגמאות נוספות הן הצורך שלנו לאטום מחדש את הגבול עם ירדן, שנפרץ במהלך המלחמה. וישנו כמובן הטיפול בארגוני הפשיעה בתוך הכפרים הערבים עצמם. המציאות שבה מדובר באקס־טריטוריה שהחוק הישראלי לא חל בה חייבת לעבור מהעולם. העונשים שבתי המשפט נותנים לא יכולים להמשיך להיות מגוחכים כל כך. המשטרה והמשמר הלאומי חייבים להיות בשטח, לפעול שם, ולגדוע את כל פעילויות הפשיעה בכפרים הללו. בסוף, הסובלים הכי גדולים הם האזרחים הערבים עצמם, והדרך לעצור את זה היא שינוי תרבותי עמוק של החברה הערבית".