
לפני כשבועיים, בערב שבת, זכיתי לשיחת טלפון מפתיעה. מעברו השני של הקו היה אחד מרבותיי. הוא פנה אליי בעקבות המאמר על הריאיון עם ספיר כהן, ("לצאת מהבועה", גיליון פרשת שמות). ב
עקבות קריאת המאמר הוא גם צפה בריאיון איתה וסיפר כמה דבריה היו שיעור אמונה עמוק וחשוב מבחינתו ואיך דבריה סייעו לו להביט על השלב שבו הוא נמצא בחייו באור נכון יותר (מדובר באדם לא צעיר, חכם ובעל ניסיון, שעבר הרבה בחייו).
השיחה הזאת גרמה לי להבין בפעם המי יודע כמה, אלו נשמות גדולות ומיוחדות יש בעם שלנו, כמה עוצמת ההשפעה שלהן גדולה וכמה חשוב לייקר את גילויי הרוח האלה, להדהד אותם ולהביט דרכם על עצמנו, על החיים שלנו פה בארץ הזאת ועל הזכות להיות חלק מהדור הגדול הזה – דור הניצחון.
השבוע, עם שחרורם של החטופים השבויים גדי מוזס, ארבל יהוד ואגם ברגר, זכינו לעוד שיעור אמונה מאלף שכזה. שיעור אמונה שהוא בבחינת פרק נוסף בסאגת הגבורה המופלאה של עם ישראל, ובעיקר של הנשים המופלאות שבתוכנו. אגם ברגר, התצפיתנית, בת עשרים בסך הכול, מעניקה לעם הנצח שיעור נוסף במשמעות החיבור אל הנצח, בתמונה האייקונית שלה במסוק, לצד הוריה, בדרך לבית החולים בלינסון, מחזיקה בשלט המרגש שבו כתבה בטוש שחור: "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי. תודה לכל עם ישראל וחיילי צה"ל הגיבורים. אין כמוכם בעולם!"
יפה עשה יונתן רזאל שהחליט להלחין את דבריה, המשקפים במילים פשוטות וקצרות כל כך הרבה עוצמה, אמונה, אהבה והודיה. ואולי אין מתאימה משבת שירה, לשיר את שירת הגאולה והפדות של אגם וכל השבים עימה, לצד הזעקה והתפילה על כל הזקוקים עדיין לגאולה ולישועה.
אבל אגם איננה רק שלט, פלקט עם משפט חזק מלא הכרת הטוב, שאולי כל אחד מאיתנו יכול היה לכתוב. אגם היא אות ומופת למסירות נפש שכמוה ראינו בדורות אחרים. מסירות על יהדות בתנאים בלתי אנושיים. והמופלא מכול – לא מדובר במשפחה שנוכל לקטלג בקטגוריות המוכרות; "דתיים", "חרדים", "דתיים־לאומיים", "חרד"לים" וכו'. אגם ומשפחתה המופלאה הם ביטוי למגזר הגדול שנקרא "עמך ישראל"; פשוטים, טבעיים, מחוברים לנשמה, למסורת ולשורשים בלי הרבה פלפולים ובלבולים.
ברית עם בורא עולם
בריאיון שנערך עם מירב, אמא של אגם, לפני כמה חודשים, היא סיפרה על הברית של אגם עם בורא עולם: "אז עם דרך אמונה בחרתי, אז גם שמה היא יודעת לשמור על הזהות היהודית שלה, אגם שמה נושאת עיניה לשמיים כל היום, כי היא מתפללת לבורא עולם.
"אגם רעבה, אבל היא מברכת שם על האוכל. כי היא מבינה שמעבר לאוכל הגשמי המועט שמזינים אותה שם, מי שמזין את נשמתה זה בורא עולם, ואגם נמצאת אצל משפחות חמאס... אגם אמורה לעשות את רצון שוביה, שזה לנקות ולבשל וכשמגיעה השבת, אגם מסתכלת למוות מול העיניים ומסרבת לבשל לשובים שלה כי היא לא מדליקה אש בשבת.
"לאגם יש ברית עם בורא עולם, 'אות היא לעולם', היא לא מפרה אותה, 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. אגם רושמת ביומן שלה, היא מקבלת יומן בגיל 19, חודשיים לפני שהיא נחטפה, ממני מתנה, יומן שנקרא 'ברחמי שמיים', ואני חושבת שהיא משאירה לנו שם ממש הוראות הפעלה, איך לנהוג בעת הזאת.
"אז היא כותבת שהיא מאמינה שהשם ילווה אותה בכל צעד, והיא מבקשת אהבת חינם. אז אני חושבת שזאת העת שלנו להתחזק באמונה בבורא עולם, באמונה שהכול אפשרי. לחזק את הזהות היהודית שלנו. ואהבת חינם. ראשי תיבות של אהבת חינם זה א"ח, זה להיות רגע יחד, אחים, אני חושבת שאנחנו ננצח רק מהרגע שנהיה יחד באמת..."
וכפי שאמרו חכמינו על רחל אשת רבי עקיבא ובתה: "והיינו דאמרי אינשי [והוא שאומרים בני אדם בפתגם מקובל]: רחילא בתר רחילא אזלא [כבשה אחר כבשה הולכת], כעובדי אמה כך עובדי ברתא [כמעשי האם כך מעשי הבת] (כתובות סג, א, בתוספת ביאור הרב שטיינזלץ).
דור המדבר ודור הניצחון
כאשר שמעתי את דבריהן של אגם ואמה מירב, נזכרתי בדבריו המפורסמים של האבן עזרא בפרשת בשלח, בתמיהתו על המצב המנטלי של ישראל שעמדו על שפת ים סוף: "יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם".
עד כאן שאלתו הגדולה של האבן עזרא; איך ייתכן שלמרות היתרון המספרי העצום של ישראל, תגובתם הייתה כל כך מפוחדת ומיואשת? וכך השיב האבן עזרא:
"התשובה כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה... והשם לבדו שהוא עושה גדולות. ולו נתכנו עלילות. סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להילחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והייתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות".
דברי האבן עזרא מדהימים בעוצמתם וברלוונטיות שלהם: כדי להילחם לא מספיקה כמות מספרית וגם לא אמל"ח (והראיה שהיה להם גם נשק: "ויַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ועי' בדברי הרמב"ן). מה שחשוב הוא האמונה בצדקת הדרך, בכך שהאמונה מנחה את הדרך. ואותו הדור לא היה בשל לכך, מה שהתגלה מאוחר יותר בחולשה המנטלית של המרגלים.
ולגבי מי שלא כשל באותה חולשה אמונית, דייק מו"ר הרב אלישע זצ"ל בדברי האבן עזרא: "ה'אבן עזרא' מוסיף עוד מילה אחת כשהוא מדבר על הדור שלא נכנס: 'סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים'. מי שלא יכלו להיכנס לארץ בגלל המצב הנפשי אלו הגברים, הנשים לא היו בחטא המרגלים! הנשים נכנסו לארץ מכיוון שנפשם לא התרגלה לשעבוד. אפשר היה לחשוב שמי שנמצא תקופה כה ארוכה בשעבוד, מאתיים ועשר שנים, אין מנוס מזה שתתרגל נפשו לשעבוד. מחדש לנו ה'אבן עזרא' שנפשן של הנשים לא התכופפה, למרות כל הקשיים מסביב ולמרות שהבטיחו להן גאולה והיא לא התממשה – הנשים לא נכנעו ובגלל תעצומות הנפש שלהן זכו להיכנס לארץ" ("כדבר אלישע" שמות עמ' 48).
וכאז כן היום, מובילות הנשים הצדקניות את תהליך הגאולה ומנצחות כל ייאוש וכל חולשה. אבל נדמה לי שאגם גילתה פה עוד סוד גדול של עם ישראל.
המהות של עם ישראל
אגם, בדרכה המופלאה, כמו ביטאה בזעיר אנפין את סיפורו של עם ישראל בדור הזה. המילים שכתבה: "בדרך אמונה בחרתי, בדרך אמונה שבתי", הם תמצית הסיפור הישראלי של דורנו, וכדרכנו, נביא מדבריו של ד"ר אברהם לבני, בספרו "הסוד הישראלי" (שאני מקווה שכולם כבר הספיקו להתחיל ללמוד אותו היטב...):
"השיבה אינה סתם אחד הנושאים העיקריים בתורה, בנביאים ובכתובים, היא גם עמוד השדרה, אבן הפינה של המסר המקראי, שיוצרת בתוכו תנועה היסטורית וקיומית. ניתן לומר שהתנ"ך הוא ספר השיבה, המגלה שהשיבה היא היא מהותו של עם ישראל. שיבת ציון היא גם שיבה לסדר העולם, לתוכנית הבריאה. אין העולם מתנהל כשורה כשעם ישראל מחוץ למקומו הראוי לו. השפלת עם ישראל והתבזותו בעוני הגלות, גוררים את השפלתה של האמת האלוהית בעולם...
"השיבה היא מהותו של עם ישראל, ועל ידו מתברר שזו גם מהות הבריאה כולה. אמת זו היא המפתח לפרשנות הנכונה של התנ"ך, והיא המאירה את ההיסטוריה של עם ישראל והעולם. תשובה [כלומר – השיבה] קדמה לעולם, אומרים רבותינו, שכן הבריאה הינה בעצמה התרחקות מהאינסוף האלוהי, ולכן לא תוכל לעמוד ללא אפשרות של שיבה אל המקור. ומכיוון שאין כעם ישראל מסוגל לקיים את תכנית הבריאה, הכרחי הדבר שהתשובה היא מהותם של ישראל" ("הסוד הישראלי" עמ' 212–213).
השיבה, לדברי לבני, היא חוט השני החורז את כל התנ"ך ולמעשה את כל ההיסטוריה של עם ישראל. השיבה שלנו ארצה היא סיפור האמונה העמוק של העם שמעולם לא התייאש מלשאוף לשוב אל ארצו, שבה יוכל לממש את הייעוד העמוק שהוטל עליו על ידי בורא העולם. לאחר ההצהרה ההיסטורית של נשיא ארה"ב השבוע, נדמה לי שהשאיפה הנצחית הזאת מקבלת משנה תוקף.
אגם תמצתה את סיפור שביה ופדותה לשש מילים בודדות, אלא ששש המילים האלה הן גם שש המילים שמתמצתות את סיפור סוד שבייתו ופדותו של עם שלם: "בדרך אמונה בחרנו, בדרך אמונה שבנו".