הכותרת היא כותרת של קינה שכתב ר' אברהם אבן עזרא על הטבח שערכו המוסלמים בקהילות ישראל בצפון אפריקה.
אבל, היא מתאימה גם לשאלה כיצד לנגד עינינו נפלה מערב אירופה לפני האסלאם. במשפט אחד: המערב חרב בגלל יהודי מסוים.
לא נגזים ונאמר שהוא הגורם היחיד, או אפילו העיקרי, אבל בהחלט יש לרעיונותיו משקל בקריסת מערב אירופה. הקריסה האירופית פחות חשובה לנו. מה שחשוב לנו הוא שרעיונותיו עולים לנו באין ספור חללים.
האיש הזה הוא פרופ' מיכאל וולצר. תרומתו הרעיונית העיקרית היא הספר Just and Unjust Wars – מלחמות צודקות ולא צודקות. ספר זה יצא באנגלית בעשרות מהדורות והוא ספר יסוד בנושא מוסר המלחמה. הספר יצא גם במהדורה עברית. כדי להבין עד כמה הספר משפיע נציין שהרמטכ"ל הנוכחי, אייל זמיר, כתב מאמר בשם "לחימה מוסרית בטרור". המאמר של אייל זמיר הוא תקציר של כמה מרעיונותיו של וולצר.
לתפיסתו של וולצר על הלוחמים מוטלת חובת הזהירות להימנע מלפגוע באזרחי האויב. זהו הפרק התשיעי בספרו הנקרא "חסינותם של הלוא לוחמים". תמצית הפרק היא שעל הלוחמים מוטלת חובת זהירות להימנע מלפגוע באזרחי אויב יותר מן ההכרחי.
דבריו של וולצר זהים לדבריה של האם היהודייה שחיילי צבא הצאר באו לגייס את בנה. היא מייעצת לו – אל תלחם קשה. תהרוג טורקי ותנוח. אומר לה בנה: אבל אם אנוח טורקי אחר יהרוג אותי. משיבה לו היידישע מאמע – למה שטורקי אחר יהרוג אותך? הרי לא עשית לו שום דבר!
מה שהאידישע מאמא אמרה באיידיש, וולצר כותב באנגלית, ואיל זמיר כותב אחריו בעברית. האיש לא מסוגל לראות את חובתו העליונה של החייל והמפקד לאומתו שלו. את חובתו של המפקד להורים ששמו את ילדיהם תחת פיקודו. כי בדיוק כמו אותה אימא, לוולצר התלוש מארצו ומאומתו, נדמה שהחיילים הם כוח ניטרלי הפועל בחלל ריק, ולא קודם כל ומעל הכול בנים למשפחה ולאומה. חובת הזהירות שהוא מדבר עליה היא הפקרת אחריותו של החייל לאומתו ולמשפחתו. לפיכך חובת הזהירות שוולצר מטיל על החיילים והמפקדים היא בלתי מוסרית.
וולצר הוא יהודי מעורב מאוד. הוא אומנם גר ומלמד בארה"ב, אבל בספרו הוא מנתח את מלחמות ישראל באמפטיה רבה. הוא עוקב אחרי פעולותיה הצבאיות של ישראל, כולל במלחמת חרבות ברזל הנוכחית. מידי פעם הוא מותח ביקורת על מה שנראה בעיניו כחריגות. וולצר אינו מבדיל בין אחריותו של שוטר המתמודד עם פשיעה פלילית לפגוע אך ורק בפושע לבין אחריותו של חייל הלוחם באוכלוסיית אויב.
המפקדים הבכירים של צה"ל היום גדלו על הרעיון שהמחויבות שלהם לשלומם של אזרחי האויב זהה למחויבות שלהם לשלומם של חייליהם.
דוגמאות:
הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, התגאה שסיכן את חיילי גולני שפעלו בשכונת סג'עיה שבעיר עזה כדי להימנע מפגיעה באזרחים. כאשר הותקף על כך ענה: מה התפקיד של הצבא? לשמור על האזרחים ולקחת על עצמו סיכון. זה התפקיד של כל צבא. כשאני לוקח מישהו מהשמאל ואני שולח אותו להר ברכה לשמור על אזור מסוכן זה יכול לגרום למותו, וזה מה שהצבא עושה". (סרוגים 17.09.17)
הרמטכ"ל לשעבר הרצל הלוי. מתאר את הקרב בשכונת סלטין בעזה. שם גילו לוחמי הצנחנים "מעל 50 מטענים, פרושים ומוכנים בשטח של 70 מטר. אם נגמ"ש 'אכזרית' עולה עליו יש לך עשרה הרוגי - "רוב הדילמות שאנחנו מתלבטים בהן לא קיימות עבור קצין בצבא מערבי אחר. אצלם, מקרה כמו שכונת ה'סלטין' היה זוכה לטיפול אווירי מאסיבי, אחריו לריכוך ארטילרי ומרגמות, ורק אחר כך דורך שם החייל הראשון, אם בכלל. אנחנו פגענו בעיקרון ההפתעה, כדי להודיע לאזרחים שאנחנו הולכים להיכנס לשם." (הקול היהודי כ"ז טבת תשפ"ה).
כאמור לעיל, אייל זמיר, שבזמן כתיבת שורות אלו הוא הרמטכ"ל, כתב (במערכות גליון 414) מאמר בשם "לחימה מוסרית בטרור". במאמר זה, הבנוי על ספרו של וולצר, כותב הרמטכ"ל שכאשר מחבל מעורב באוכלוסייה אזרחית צריך לשקול האם חיסולו יגרום ליותר נפגעים אצל האויב מאשר שאי חיסולו יגרום לנפגעים אצלינו.
כדי להבין את המשמעות הרצחנית של מוסר מעוות זה נציין, שבתאריך ו' שבט תשפ"ה 04.02.202 חדר המחבל מוחמד דרע'אמה לפילבוקס ליד מחסום תייסיר בצפון השומרון ורצח שני חיילים. עופר יונג, ואברהם צבי פרידמן. חיילים אלו השאירו אחריהם הורים שכולים, אחים שכולים, אלמנות ויתומים. המחבל הזה השתתף פעמים רבות בצעדות תחת כיפת השמיים כשהוא נושא נשק ומוקף באזרחים שאינם נושאי נשק. לפי מאמרו של הרמטכ"ל דהיום, אם הריגתו של המחבל מוחמד דרע'מה בזמן שהוא מוקף אזרחים תגרום ליותר הרוגים אצלם ממספר ההרוגים שאי הריגתו תגרום אצלינו אסור לחסלו בגלל עקרון המידתיות. נפילתם של לוחמינו אינה נחשבת לשיקול המתיר לחסלו יחד עם האזרחים המקיפים אותו משום שזה מה שעושה צבא מסכן את חיי החיילים למען האזרחים.
הדוגמא הטובה ביותר לעקרון המידתיות הוא מבצע "קטיף כלניות". כל הנהגת החמאס התכנסה בבית פרטי בן שלוש קומות בעזה. הרמטכ"ל דאז משה יעלון, ומפקד חיל האויר דאז והרמטכ"ל לעתיד, דן חלוץ, חששו לחסל את הנהגת החמאס. הסיבה הייתה שפצצה של טון על המבנה שבו התכנסו הייתה עלולה להקריס מבנה סמוך בן ארבעים דירות. לפיכך במקום פצצה של טון, השתמשו בפצצה של רבע טון. הפצצה הרסה רק את שתי הקומות העליונות של המבנה והנהגת החמאס שהתכנסה בקומה התחתונה ניצלה. במקרה זה עקרון המידתיות עלה לנו לפי אתר צה"ל עד כתיבת השורות הללו במלחמת חרבות ברזל בלבד ב 846 חיילים הרוגים וב-5696 חיילים פצועים.
כאמור לפי הסברו של הרמטכ"ל בני גנץ: תפקידו של צבא להגן על אזרחים. כל אזרחים שהם. אין הבדל אם האזרחים הם בני משפחותיהם של חיילי צה"ל או בני משפחותיהם של ראשי החמאס.
כאשר אנו שואלים: איך חרב המערב ורפו כל ידיים? התשובה היא: בגלל התפיסה שהאזרחים והמהגרים שווים במעמדם. על כן חובתה של המדינה כלפי המהגרים זהה לחובתה כלפי האזרחים האתניים.
על מנת שצה"ל יחזור להיות צבא מנצח יש לשנן למפקדי צה"ל מחדש את דברי ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. דבריו חקוקים על קיר הכניסה לבקו"ם בתל השומר כדי שכל הורה המלווה את בנו לבקו"ם יקרא אותם:
לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם - אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך.
בהקדמה למהדורה העברית של ספרו "מלחמות צודקות ולא צודקות" כותב מיכאל וולצר "העקרונות המסורתיים ורבי התוקף של ההגנה, בדבר התגוננות משותפת וטוהר הנשק, טעונים שכלול. הן בניסוחם והן בפירוטם הקונקרטי. וראוי לקשרם, או לשוב ולקשרם, עם ההגות הדתית. אלו הן משימות לחיילים ולפילוסופיים ישראליים בעלי המחויבות המוסרית בלחץ המאורעות".
לצערינו במקום שקריאתו תענה, וצה"ל יאמץ תורת מוסר של עם יהודי המושרש בארצו, קציני המטכ"ל עוברים הכשרה של תורה התלושה מעם ואדמה, שהגה יהודי גלותי תלוש.
הגיע הזמן שכל אם עבריה וכל אב עברי, יעקרו וישרשו את תורת המוסר המעוותת הזו מהמטכ"ל שלנו. חיי ילדינו תלויים בכך.
הכותב הוא סופר סת"ם ובעל תואר שני במזרח תיכון ומדעי המדינה.
לתגובות: Elizorrsegal3@gmail.com