ברגע שהתודעה הישראלית נחטפה בידי התפיסה שהשבת החטופים – חיים או מתים – חשובה יותר מביטחונה של מדינת ישראל, נחתם הגולל על האפשרות ללחוץ על החמאס.
זה היה ברור שהחמאס יהתל בעסקה וינצל את החולשה הישראלית. גם הדרבון של טראמפ להציב אולטימטום מתנגש עם החשש לחיי החטופים ולכן ספק גדול אם צה"ל יכנס למתקפה בזמן שישתוללו כאן הפגנות צהובות.
מה בכל זאת מתרחש בימים אלו? הפנמה איטית מתחת לפני השטח כיצד עם ישראל ינצח בסופו של דבר. טו' בשבט התקבע בתודעה כ"חג הפריחה".
למען האמת, מי שמתבונן על פני השטח רואה את שיא השלכת; ניצני השקדיה מתחילים קצת לפרוח וזהו. חז"ל מתארים שבטו' בשבט "עלה השרף באילנות" – הנוזל הפנימי של העץ מתחיל לתסוס, ואת הפריחה האמיתית של פירות ארץ ישראל נראה בחג הפסח, באביב.
העם היהודי עובר הרבה שלכות בתקופה זו, הרבה בלבולים. אבל בין שלכת לשלכת השרף באילנות הולך ותוסס. בניגוד לצהלת השיכורים שהייתה בימי הסכם אוסלו, עסקת שליט, הבריחה מלבנון ומגוש קטיף; כאן – מחיר הכניעה מופנם יותר ויותר. המשפט הנפוץ הוא "ברור שנשלם מחיר אבל אין ברירה כי חייבים להחזיר את החטופים"; לפחות מובן לאנשים שנשלם מחיר.
רוב הציבור היהודי מבין שנהיה חייבים להמשיך ולהילחם. הדרך ארוכה עד הפריחה המאוחרת שבה יובן איך מנצחים את הטרור, וככל שתתארך המחירים גם יהיו בהתאם, אבל בסוף נגיע לאביב. בינתיים נציין את טו' בשבט וננסה לזרז את הפריחה ככל יכולתנו.
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.